השבוע ביקרתי באיטליה. כשסיפרתי לאנשים שאני טסה, כולם, סטרייטיות והומואים כאחד תלו בי מבט מצועף ונאנחו "הו, הגברים האיטלקים!"  "כן", נאנחתי גם אני בערגה, "הגברים האיטלקים". אין לי מושג למה עשיתי את זה. הגברים האיטלקיים הם לא כוס התה שלי ואני בהתאמה, לא שלהם.

מתחת לרדאר הכוסיות

דבר ראשון, בטיולים בחו"ל אני נועלת נעליים שטוחות, מה שמוריד אותי, הקטנטנה מאוד ממילא, מתחת לרדאר הכוסיות שלהם. גברברי הארץ מצליחים מפעם לפעם להעלים עין מגובהי הזערורי כיוון שהם מכירים את ההיסטוריה הלאומית ומבינים שהעניין הוא שילוב של גנים פעוטים ותת תזונה של אבותיי בפולין של מלחמת העולם השנייה.

האיטלקים פשוט לא מכירים בי ככוסית. מכיוון שהאיטלקיות בנוסף לגובה המרשים שחילק להן האל הטוב והמושיע חילק להן גם את היכולת לגמוע קילומטרים רבים בעודן נתונות בנעלי עקב, הרי שהן מתנשאות לגובה רב, עדויות תכשיטים ואביזרים, מנוקרות ומפודקרות למשעי, חלקות משערות מיותרות וללא יוצא מן הכלל גם מפונפנות ומאופרות.

אני לעומתן, איני מצליחה לעשות יותר מפעולה אחת כזו בכל פעם. אם הסרתי שערות מרגליי ובתי שחיי אני מרגישה עצמי גיבורה כשרה גיבורת נילי ואיני מוצאת שום צורך לצבוע גם את ציפורניי. אם מרחתי אודם על שפתיי, התעייפתי ואין לי כוח להוציא את מייבש השיער מהארון בו הוא תחוב ולחבר אותו לחשמל. אם נעלתי נעלי עקב, אני רואה עצמי כקדושה מעונה שמעלה עצמה למזבח על עקבי סיכה ואבוי לו למי שיעז לעצבן אותי כשהקרקע בלתי יציבה תחת רגליי.

לא רוצה גבר שמתלבש יותר טוב ממני

כמו רבות וטובות גם אני מתרשמת מחוש הסטייל הטבעי של הגברים האיטלקים. איך הם לובשים חליפות בעודם מטרטרים בטוסטוסים שלהם ברחבי העיר. איך בנונשלאנט הם מתאימים מטפחת כיס לחליפה. איך שערם מתבדר ברוח ונעלי המוקסין שלהם לא נראות מטופשות כלל וכלל. כשאני רואה כמה יפה הם מתלבשים אני מקבלת תחושת חוסר ביטחון עצמי. אני עצמי מנסה להקפיד בלבושי כשאני באה בין הבריות, אבל אני לא מתלבשת יפה כמוהם, ומה שלבטח אני לא רוצה זה גבר שיודע להתלבש יותר טוב ממני.

היה לי פעם אחד כזה, כשהייתי בת 22 ולמדתי משחק בניו יורק. הוא היה אירופאי יפהפה, חצי צ'כי וחצי צועני, והוא אכן לבש חליפות ומטפחות משי יפיפיות, מרח ג'ל על שערו השחור כעורב, הסתובב בשווקי פשפשים ורכש טבעות קולג' לעצמו. אני לעומתו בדיוק הבנתי שכדאי לי לסדר גבות, ולא ידעתי כלום על כלום. חיש מהר אבדתי את כל בטחוני העצמי, מה שגרם לי לפתח יחסי תלות עם מכשיר בייביליס. הוא אמנם טען שאני נראית כמו מלאך עם שיער מתולתל, אבל זנח אותי לאנחות והלך עם איזה איסלנדית אחת בעלת חוש סטייל מטורף. היינו יחד ששה שבועות מתוקים ונוראים ולעולם לא שכחתי אותו.

צ'או בלה

בדרך לשדה התעופה קשקשתי קצת באנגלית עם הנהג האיטלקי. דברנו על מסעדות טובות בפירנצה. כשיצאתי מהמונית הוא חייך אליי במראה ואמר "צ'או, בלה". זה עשה לי את היום. זה בעצם כל מה שרציתי. לא באמת רציתי לנהל רומן עם מישהו שנועל מוקסינים בלי גרביים ורגליו סרוחות כגבינת פקורינו עזת טעם.

אבל מאוחר יותר, כשנסעתי באוטובוס מהטרמינל אל המטוס, עמד מולי אחד בג'ינס, שיער קצוץ, חולצת טי מהוהה ולוק הורס של יוצא סיירת. "וואו", חשבתי לעצמי, "וואו, איזה סנדוויצ'ים הייתי עושה לך למילואים, מאמי".