בועז כהן מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.

תמרה דה לֶמְפִּיקָה מקסימה אותי מפני שהיתה אמנית טוטאלית. לא רק ציירת מחוננת, אלא גם חיית אורגיות, רקדנית פרובוקטיבית ונואפת שהפכה את חייה לאמנות

תמרה דה למפיקה. 1928

  מי היתה, בעצם, תמרה דה לֶמְפִּיקָה? חיית אורגיות, זללנית כפייתית, רקדנית מגרה במועדוני לילה, או ציירת מחוננת? הכל, ועוד. הציירת והאשה המיוחדת, שפעלה בעיקר באירופה שבין שתי מלחמות העולם, היתה במשך שנים ארוכות שנויה במחלוקת. טענו שהיא שרלטנית ולא העריכו אותה נכון, אולי מפני שאהבה את החיים הסוערים לא פחות מאשר את אמנות הציור. למפיקה היתה אשה חסרת מעצורים לחלוטין. דיברו בגנותה, התווכחו על פעילותה  אבל היא נותרה בשלה והמשיכה ליצור, למכור, לעורר שערוריות ולשווק את עצמה. היא היתה עצמאית, מנטלית וכלכלית, עישנה, שתתה והזדיינה בלי חשבון. לטענת מחברת הביוגרפיה עליה, מבקרי האמנות פחדו מדמותה עתירת המיניות והכשרון - ולכן קטלו אותה בכל הזדמנות.

בביוגרפיה של לאורה קלרידג'  Tamara De Lempicka: A life of Deco and Decadence 

מתגלה שלמפיקה ניהלה חיים הדוניסטים פרועים. אפילו בעיני האמנים הפריזאיים בני זמנה נחשבה לבליינית כפייתית. היא  נהגה לרקוד באופן פרובוקטיבי במועדוני לילה, לחפש (ולמצוא) שותפים לאורגיות, לשתות אלכוהול ולהשתמש בסמים. מלחים, דיפלומטים, שחקניות וזונות התארחו במיטתה. לפי הספר, הפעילות המינית האהובה עליה היה עיסוי פיטמותיה ואיבר מינה בידי בחורה צעירה ויפה בזמן שהיא עצמה ביצעה דברים שונים בגבר נאה וחסון. היא גם אהבה לשתות ג'ין עם סודה ונהגה להסניף כמויות של קוקאין,  דבר שעורר את התיאבון המיני הכפייתי שלה עוד יותר.  לאחר לילה של בילויים היא הייתה נוהגת לחזור לסטודיו ולצייר עד שעות הבוקר. הטוטאליות הזאת, אני  מודה, מקסימה אותי. במובן מסויים אלה החיים שהייתי רוצה לחיות. טוטאליים. קיצוניים.    דה למפיקה יצרה לעצמה תדמית מודרנית לפני שהאישה ה"קולית" המשתרללת הפכה לענין אופנתי. היא הייתה הציירת היחידה בתקופתה שהצליחה בזכות עצמה (שאר הציירות הגדולות נאלצו להיות מאהבות של ציירים ידועים כדי להתפרסם) ונודעה כאשה חצופה, נועזת, חושנית,עם ירכיים מלאות. רודפת תענוגות שהעידה על עצמה: "אני עושה רק מה שמתחשק לי, אני שונאת לעשות דברים ש"צריך" לעשות....סגנון החיים שלי מעולם לא היה קונבנציונאלי. אני לא בן אדם שגרתי". כשזה הגיע לסקס, כסף, אוכל ותהילה תמרה למפיקה לא ידעה שובע או בושה: "אף אישה לא יכלה  להביט כמותה במפשעתו של גבר לבוש במבט אלגנטי ומפתה  בזמן עישון סיגריה עם פומית", העיד אחד ממכריה.  

לפי הספר, הפעילות המינית האהובה עליה היתה עיסוי פיטמותיה ואיבר מינה בידי בחורה צעירה ויפה בזמן שהיא עצמה ביצעה דברים שונים בגבר חסון. דה לֶמְפִּיקָה גם אהבה לשתות ג'ין עם סודה ונהגה להסניף כמויות של קוקאין,  דבר שעורר את התיאבון המיני הכפייתי שלה עוד יותר. היא היתה, למעשה, כוכבת רוק של האמנות הפלסטית  

מבקר האמנות וולדמר יאנוז'אק (Waldemar Januszczak)  יוצר הסרטים "ואן גוך - הסיפור המלא" ו"קסם, סקס ומוות" (על פיקאסו) כתב ב"סאנדיי טיימס" ש"הרבה לפני המצאת  MTV למפיקה קופצת מג'נדר לג'נדר, תוך כדי משחקי זהות מיניים, שינויי שמות, שיק של לסביות ומגיע לה קרדיט על כך שהקדימה את זמנה".   תמרה דה למפיקה נולדה במוסקבה ב-1898, בשם יהודי למהדרין: תמרה גורביץ'. אמא שלה היתה פולניה נוצריה ואביה יהודי-רוסי. המשפחה היתה אמידה והיא היתה ילדת-סנדביץ' אמצעית מבין שלושה ילדים. עד סוף ימיה הכחישה את מוצאה, אולי מפני שהתביישה באביה היהודי שהתאבד בצעירותה. באזני מכריה וחבריה חזרה וטענה שהוריה התגרשו ושעקבותיו של אביה נעלמו לאחר הפרידה. 

לציור הגיעה בעקבות טיול בת מצווה שערכה עם סבתא שלה באיטליה. אז נחשפה לרנסנס וההשפעה היתה כה גדולה, שבגיל 12 החלה לצייר נשים מפתות עם שיק קשוח או אמזונות (כינוי ללסביות באותה התקופה).

היא נישאה פעמיים. את בעלה הראשון, הרוזן והעורך דין הפולני טאדיאוז למפיקה (את תואר האצולה "דה" הוסיפה לשמה בשלב מאוחר יותר, כדי להישמע מיוחסת), הכירה בגיל 16, במסיבת תחפושות. היא נכנסה אל רחבת הריקודים בשמלה כפרית כשמאחוריה שני אווזים. הגימיק הצחיק את האורחים והקסים את הרוזן טאדאוש למפיקה, שהיה בן 22, גבר צעיר, עשיר, גבוה ונאה מאוד. לדבריה, התאהבה בו בשל יופיו המסנוור ומכיוון שהיה מוקף בחבורה של כ-10 נשים, שכרכרו סביבו. היא נשבעה שיהיה שלה. טקטיקות הכיבוש שלה היו מיניותה השופעת ומסירותה למטרה. "שכבתי איתו בכל דרך אפשרית ב-24 השעות הראשונות להכרותנו", אמרה. 

בת 19, בהריון מתקדם עם בתה היחידה, קיזט, נישאה לרוזן. לא היתה זו טעות בחישוב הימים הבטוחים, אלא הריון מתוכנן היטב, חלק מתוכניתה להפוך את הרוזן לבעלה החוקי ולזכות בשם משפחתו. משפחתה התנגדה מאוד לחתן הפוטנציאלי, אך למפיקה התעקשה.

עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית נלקח טדאוש דה למפיקה למעצר והואשם בפעילות מחתרתית נגד המשטר. תמרה נשארה לבדה עם התינוקת, בסכנת עוני, ושיכנעה את הקונסול השוודי לעזור לה לחלץ את בעלה ולהבריח אותם מרוסיה. הקונסול הסכים, לא לפני שזכה לשירותים מיניים נדיבים מהגברת עבור עזרתו. הזוג דה למפיקה הצליח לצאת מרוסיה ולהגר לצרפת. זמן קצר אחרי כן נהרג אחיה הבכור, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה. אחותה הצעירה אדריאן הגיעה לפאריז בעקבותיה.  

"אני עושה רק מה שמתחשק לי, אני שונאת לעשות דברים ש"צריך" לעשות. סגנון החיים שלי מעולם לא היה קונבנציונלי. אני לא בן אדם שגרתי", אמרה לחבריה. ואכן: כשזה הגיע לסקס, כסף, אוכל ותהילה - תמרה דה למפיקה לא ידעה שובע או בושה

מרגע שהגיעה לפאריז הציגה תמרה דה למפיקה את עצמה כפולניה, והיתה נחושה להתעשר. היא החלה ללמוד ציור, מרדה בכל מה שלימדו אותה ועם סיום הלימודים החלה להציג את עבודותיה בגלריות קטנות. ידידה, הסופר אנדרה ז'יד, דאג שציוריה יוצגו במקומות הבולטים והפיץ את שמה בחוגי האליטה הצרפתית.  היא ציירה פורטרטים בהזמנה. מדענים, בדרנים, סופרים ואנשי אצולה. אחד מלקוחותיה הטובים ביותר היה הברון ראול קופנר - שהפך לבעלה השני. על הצלחתה אמרה: "אין ניסים. יש רק מה שבן-אדם יוצר לעצמו".  

"מודל", 1925

למפיקה הושפעה מכוכבות הקולנוע הוליוודיות גדולות כמו גרטה גארבו והקנתה מראה זוהר ואפילו הוליוודי לדמויות בציוריה. לא פעם מצאה את דוגמניה בדרכים אקראיות וגחמניות. פעם אספה הביתה מישהי שפגשה במועדון לסביות והציעה לה לשמש מודל. היא הביאה אותה לסטודיו שבו היו פטרוניה, והפשיטה את הבחורה בנוכחות כולם.

 תמרה סרקה את גופה של הבחורה מעלה ומטה, הביטה בה ארוכות,  מיששה את שדיה ופסקה: "השדיים שלך מספיק עגולים", ואז בנועזות בוטה תקעה את ידיה בין ירכיה של הבחורה ובמבט מאוכזב הודיעה: "הרטיבות שלך תפריע לי להתרכז". למפיקה בכלל אהבה לגעת באנשים. אם מישהו או מישהי מצאו חן בעיניה, היא לא היססה  ללטף את פניהם בחושניות, כשהיא בוחנת אותם בעיון.

היא הפשיטה את הבחורה כדי לבדוק אם היא תתאים להיות מודל לציור שקראה לו "מודל, 1925". דה למפיקה בחנה את גופה של הבחורה העירומה בקפידה, מיששה את שדיה ופסקה: "השדיים שלך מספיק עגולים". ואז בנועזות בוטה תקעה את ידיה בין ירכיה של והודיעה: "הרטיבות שלך תפריע לי להתרכז"

את הדוגמן לציור הנדיר של זוג נאהבים (שאר ציורי הנאהבים הם של אורגיות או לסביות) מצאה ברחוב. הוא היה שוטר שהסתובב הרבה באזור ביתה. הרעיון לציור נולד, כשדוגמנית שעבדה איתה נגסה בתפוח בזמן הפסקה. "כשראיתי את הדרך המפתה בה נגסה הדוגמנית בתפוח, הוכיתי בחזון של חוה המודרנית. הצעד הבא היה למצוא את אדם. אמרתי לה, תמשיכי לאכול. יצאתי לרחוב, כולי מלוכלכת מצבע, ראיתי שוטר שהכרתי – אחד שהסתובב באזור הבית שלי  לעתים קרובות. הצגתי את עצמי. שאלתי אותו אם הוא מכיר אותי והוא ענה: בוודאי! אפילו הייתה לו רפרודוקציה מציור שלי. כשביקשתי ממנו לדגמן עבורי הוא הסכים והתייצב כבר למחרת בסטודיו". 

דה למפיקה הייתה אייטם בעיתוני נשים ואהבה לצייר בסגנון הוליוודי, וגם  להצטלם ולהיראות כמו כוכבת קולנוע. היא הייתה אובססיבית ואהבה למשוך תשומת לב בסגנון לבושה הססגוני, דירתה המפוארת בגדה השמאלית של פאריז, ברובע האמנים מונפארנס (שעוצבה בסגנון ארט-דקו על ידי אחותה האדריכלית), מכונית הספורט הירוקה שלה (היא ציירה אוטו-פורטרט של עצמה במכוניתה) והמסיבות הראוותניות שערכה בביתה, מסיבות שבהן המלצריות הסתובבו עירומות - עזרו לה לפתח ולטפח את המיתוס סביבה. 

אבל  ככל שלמפיקה הצליחה יותר, היא הקדישה פחות זמן למשפחתה ויחסיה עם בעלה הדיכאוני התדרדרו. הוא רצה אשת משפחה שמרנית והיא רצתה להתהולל. גם יחסיה עם בתה היו מורכבים. בתה העריצה את אמה, אך למפיקה הייתה פרפקציוניסטית וטובענית. למפיקה דאגה להגיע הביתה בין בילוייה כדי להשכיב את בתה לישון, אך היו תקופות שלמפיקה התעלמה ממנה, או האשימה אותה שלקחה את צדו של אביה בסיכסוכיהם.

בתקופת מלחמת העולם השניה, למפיקה שהתה בלוס אנג'לס (בחברה טובה של מיטב היוצרים: הצלם מאן ריי, הסופר תומאס מאן, הצייר מקס ארנסט והסופר וויליאם פוקנר). את בתה הציגה כאחותה, כדי שיחשבו שהיא צעירה מגילה.  "אין לי ילדים", אמרה אז. "הציורים שלי הם ילדיי".

למרות זאת, מתברר שאהבה מאוד את בתה, קיזט, ואף הנציחה אותה באחד הציורים היפים ביותר שלה: "קיזט ישנה" (1934). עם זאת היא נהגה בכוחנות רבה כלפי בתה, שלטה בחייה בעזרת כספה והפעילה כלפיה סחטנות רגשית. לאחר גירושיה נסעה לאמריקה במימון פטרונה ובעלה השני הברון קופנר,  תעשיין ממשפחה אוסטרו הונגרית. היא מאוד התלהבה מהיעילות ומהתרבות האמריקאית, אך  מהר מאוד התנפצו הפנטזיות שלה על הצלחה באמריקה בעקבות המשבר הכלכלי הגדול. היא חזרה לפאריז, שם החלה הדעיכה של הקריירה שלה. זמנים השתנו וארט-דקו יצא מהאופנה.

למפיקה הצליחה ליצור לעצמה שם רע. בעיני האמנים נחשבה למישהי שמתיימרת להיות ממעמד גבוה, בעיני הבורגנים נחשבה ליהירה ומושחתת, כשכל מה שהיא רצתה, זה להוכיח לעשירים שהיא מסחרית, ולאמנים שהיא חופשייה מהתמסחרות. בהוליווד כינו אותה "הברונית עם המכחול", אך גם בהוליווד לא ששו לקראתה. בעיניהם היא הייתה זרה ומוזרה מדי.

אני אוהבת פלירטוטים, והרבה

את נישואיה השניים בחרה לעגן בהסכם מראש לנישואין פתוחים. כשנשאלה פעם בראיון אם היא ממשיכה לקחת אתה מאהבים לחופשותיה באיטליה,  ענתה: "תמיד. אני אמנם אוהבת את בעלי, אבל אני זקוקה לצאת עם מישהו אחר בשביל ההשראה שלי. אני אוהבת לצאת בערב כשלצידי גבר נאה שמחמיא לי ואומר לי כמה שאני יפה, או איזה אמנית נהדרת אני, בזמן שהוא מלטף את ידיי. אני זקוקה לפלירטוטים ואני זקוקה להם הרבה".

למפיקה עברה משבר אחרי מלחמת העולם השניה. העולם השתנה. ציוריה כבר לא היו טרנדיים. אמנותית, תמיד נמשכה אל הזוהר וחיי היומיום של אנשים רגילים לא עניינו אותה מעולם. למזלה, היה לה מספיק כסף לטייל בעולם גם מבלי למכור ציורים חדשים. היא טיילה הרבה בארה"ב, צרפת, מקסיקו וקובה. הנסיונות שלה לעבור לציור מופשט נכשלו כשלון חרוץ, ובסופו של דבר פרשה לגמרי מהאמנות.

לאחר מות בעלה השני עברה לגור עם בתה קיזט במקסיקו. ב-1980 היא נפטרה, בשנתה, בגיל 82.