החיים הם פיקניק

מאת ארנה קזין

בתגובה למאמצי הרשויות לשכנע את הציבור להתנזר משומן, אלכוהול, סמים ומין מזדמן,

מבקרי תרבות מעלים על נס את ההדוניזם כגישה בריאה לחיים. הם טוענים כי בריאות וחיים ארוכים אינם מטרות בפני עצמם

איור: מיכל בוננו

"העיקר הבריאות" היא הדוקטרינה השלטת כיום בארצות הברית ובבריטניה, ורק מהדהדת בישראל. העיקר הבריאות, ולכן אסור לעשן, אסור להתמסטל, אסור לאכול מאכלים מתוקים מדי או שמנים מדי, מצווה לרסן את השתייה, סקס מזדמן הוא רע, אין להתעצל, חובה להתעמל.

כל הציוויים הללו מתבססים על מחקרים מדעיים. כלומר, עמדת רשויות הבריאות היא כביכול נייטרלית מבחינה ערכית, והכל נעשה לטובת הציבור. אבל בעצם, טוענים מבקרי תרבות, "בריאות הציבור" היא מוסד הטעון באינטרסים שמרניים - הבריאות היא הפוריטניות החדשה. המדע אולי החליף את אלוהים, אבל המטרה זהה: "מדיניות בריאות הציבור של הממשלה היא בעצם תוכנית לשליטה בחברה, להתערבות באורחות החיים הפרטיים של אנשים", כותב מייקל פיצפטריק בספרו "עריצותה של הבריאות", שיצא לאור בבריטניה ובארצות הברית (בהוצאת Routledge). צריך להיאבק בעריצות הזאת, טוען פיצפטריק, רופא במקצועו. צריך להעלות על נס ערכים של עונג והנאה. הבריאות אמורה להיות רק אמצעי להנאה, ולא המטרה עצמה.

במסה "בזכות ההדוניזם", שהתפרסמה בגיליון האחרון של המגזין הקנדי לתרבות ומדע "Seed", מסביר המבקר ריצ'רד קליין מה קרה במשך השנים ל"בריאות הציבור". בעבר, הוא כותב, התמקדו השלטונות בגורמי חולי חיצוניים: שיפור ההיגיינה של המרחב הציבורי, רשתות של ביוב ומים נקיים, הדברת יתושים, סילוק רעלים ממערכת המים או צמצום זיהום האוויר. כיום כל המאמצים בחברת השפע מופנים לעבר פיקוח על ההתנהגות האישית. "מערכת הבריאות הציבורית הגנה עלינו בעבר מפני סכנות האורבות לנו בסביבה, כמו כולירה במי השתייה, ואילו כיום היא יוצאת להגן עלינו מפני עצמנו", הוא כותב. כלומר, לפי הגישה הממסדית השלטת כיום אנחנו האחראים לבריאותנו ואנחנו אשמים במחלות שלנו.

מס על שומנים

הביקורת על עריצותה של בריאות הציבור מתעוררת כעת לחיים חדשים בארצות הברית ובבריטניה בגלל ההחמרה בחקיקה נגד עישון ובגלל הניסיון של הממסד להיאבק בהרגלי אכילה משמינים, מיסודן של רשתות המזון המהיר (הצעה להטיל מס על מזון רווי בשומן, בדומה למס על אלכוהול וסיגריות, הועלתה זה לא כבר ברצינות באירלנד ובמדינות אחדות בארצות הברית). ביקורת נוקבת במיוחד נמתחת גם על ההסלמה ההולכת ונמשכת במלחמה בסמים, על התחזקותה של תרבות חיטוב הגוף ועל התגברות כוחות שמרניים המבקשים לקדם התנזרות ממין בקרב בני נוער - והכל בשם שמירה על בריאות הציבור.

המבקרים נוקטים שתי גישות: באחת הם מנסים להפריך את אקסיומות הבריאות או לפחות לערער אותן בעזרת נתונים ומחקרים; בגישה אחרת הם מציגים אסכולה פילוסופית חלופית, שלפיה הבריאות אינה ערך, ואריכות חיים אינה משאת נפש ראויה.

לדוגמה: פיצפטריק מבהיר כי דיאטה מחמירה, שבה מקפידים להתנזר ממאכלים שמנים, עשויה להביא לירידה של 10% ברמת הכולסטרול בדם ואכן יכולה להאריך את חייו של אדם. אבל גם לפי האופטימיים שבמחקרים, הוא מדגיש, החיים מתארכים בממוצע בסך הכל בחודשיים וחצי עד שנה לכל היותר. "אם הבחירה היא בין התנזרות מעינוגי הבשר והגבינות וקיום אומלל על פירות וסיבים, לבין חיים של סביאה והנאה שמתקצרים בכמה חודשים - רבים אולי יבחרו באפשרות השנייה", הוא קובע. ובכלל, הוא טוען, אין שום דבר נייטרלי בסטטיסטיקה של המחלות. כמעט מול כל נתון שמציג סכנה אפשר להציג נתון סותר, והנתונים הם בעיקר ממוצעים, החלים על אוכלוסיות שלמות ולא על יחידים, שכן כל אדם מגיב בצורה שונה לחומרים שונים.

זהו העיקרון המדריך גם את ג'ייקוב סאלום, מחבר הספר "אמרו כן - בזכות השימוש בסמים", שיצא לאור בארצות הברית (בהוצאת טארצ'ר פטנם) ומעורר עניין רב. סאלום מפריך את הטענות העיקריות של הממסד: הוא מציג מחקרים המוכיחים כי שימוש מתון בחשיש ובמריחואנה אינו מזיק, וכי להבדיל מניקוטין, סמים קלים אינם ממכרים. הוא טוען כי התרת השימוש בסמים לא תוביל בהכרח להגברת השימוש בסמים קשים וממכרים, אלא להיפך, כפי שהוכיחה ההיסטוריה של השימוש באלכוהול: בתקופת היובש בארצות הברית צרכנים העדיפו לרכוש משקאות ששיעור האלכוהול בהם גבוה ככל האפשר, כדי שהשפעתם תהיה מהירה ככל האפשר. מרגע שהותר השימוש באלכוהול ומגוון המוצרים הלך וגדל, צרכנים דווקא נטשו באופן גורף את המשקאות הכבדים והיקרים לטובת משקאות אלכוהוליים קלים כמו בירה ויין.

סאלום מזכיר בספרו אנשים מפורסמים ומצליחים שמשתמשים בסמים או השתמשו בהם על פי עדותם, כמו אל גור, שהיה מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, או פיטר לואיס, מנכ"ל של חברת ביטוח גדולה ומצליחה. הוא מנסה להוכיח, בעזרת מחקרים, כי רוב המשתמשים בסמים - בדומה לרוב צרכני האלכוהול - עושים זאת במתינות ובהנאה, ולא בהפרזה או מתוך תשוקה להרס עצמי. הטענה הבסיסית של סאלום על הרוב הדומם מזכירה את זו של התנועה לשחרור הומואים בשנות ה-80: לדבריו, המשתמשים בסמים "הם רופאים, מדענים, אנשי אקדמיה, עובדים סוציאליים, נהגי משאיות, עיתונאים, יח"צנים, מהנדסי תוכנה, יזמים ופקידים". כלומר, אלה אנשים רגילים, אזרחים הגונים ומתפקדים, שחיים בינינו - ולא טיפוסים חריגים, עצלים או מרדנים. המפריזים בשימוש בסמים הם רק מיעוט מקרב המשתמשים, ואין זה צודק להפוך אוכלוסייה שלמה לעבריינית בגלל התנהגות בעייתית של מיעוט.

סאלום מציע להתייחס לצריכת סמים כמו לצריכת אלכוהול. כשם ש"יש שתיינים שמחים ושתיינים עצובים, שתיינים מוחצנים ומופנמים, קולניים ושקטים, אלימים וחביבים", כך גם אנשים שונים מתנהגים בצורות שונות כשהם משתמשים בסמים. "הסיני מעשן אופיום בסוף יום עבודה כמו שהבריטי נהנה מכוסית שרי", הוא כותב.

הנאה מול אריכות ימים

הדיון הזה מתנהל ברגע פרדוקסלי בחברת השפע: ראשית, מעולם לא היתה תוחלת החיים ארוכה כפי שהיא כיום (גברים חיים בממוצע 78 שנים ונשים 84 שנים - לעומת 46 ו-48 בהתאמה לפני 100 שנה). שנית, נראה כי מעולם לא היתה החברה מתירנית יותר, והצריכה לצורך הנאה היא מנת חלקם של רבים יותר מאי פעם. למרות החוקים הנוקשים, העונשים הכבדים ומסע ההפחדה נגד שימוש בסמים בארצות הברית, אנשים בכל זאת מעשנים, מסניפים ומזריקים להנאתם: לפי נתונים רשמיים של הבית הלבן, 38% מהאמריקאים השתמשו ב-2002 בסמים לא חוקיים. בקרב תלמידי תיכון, 36% עישנו מריחואנה או חשיש לפחות פעם אחת במשך השנה, 5% השתמשו בקוקאין, 7.4% באקסטזי, 3.5% באל-אס-די ו-1% בהרואין (בישראל השיעורים נמוכים הרבה יותר: 13.7% מתלמידי כיתות י"א וי"ב השתמשו בסמים לא חוקיים בשנת 2001, לפי נתוני הרשות למלחמה בסמים. בקרב מבוגרים בישראל, 8% השתמשו במריחואנה לפחות פעם אחת ב-1.3% ,2001 באקסטזי ורק 0.3% בקוקאין).

לטענת המבקרים, זו טיבה של העריצות: העונג לשמו נדחק כיום לחדרי חדרים, והמתענגים נתפשים כחוטאים עלובים במקרה הטוב, וכמסוכנים לציבור במקרה הרע. במאמרו "בזכות ההדוניזם" מעלה קליין מהאוב את הפילוסוף היווני אפיקורוס, שהאמין כי הנאה היא מעלה וכי עינוג החושים הוא הטוב והמוסרי, בהא הידיעה.

קליין מדגיש כי אפיקורוס דיבר בשבחי המתינות. ההדוניזם, בניגוד למה שנהוג לחשוב כיום, אינו שם נרדף להפרזה - נהפוך הוא. ההדוניזם תופש את ההנאה כערך מוסרי חיובי ולא כחטא, דווקא משום שערך ההנאה מעמיד את טובתו של האדם ואת ההתענגות החושית מעולמו של הבורא בראש סולם העדיפויות. כאשר אריכות ימים היא הערך, טובתו של אדם היא משנית - וזו, לפי ההדוניסטים, עמדה לא מוסרית.

ובעניין הסכנות הבריאותיות, מבקרים אחדים מציינים כי קיימים יתרונות בריאותיים לעישון, שתייה וסקס - יתרונות שמהם הממסד השמרני נוטה להתעלם. פיצפטריק מציין כי רק בתקופות לחץ - כמו בעת מלחמה או ברגעים של אבל - ברור לכולם הצורך בשאיפה ארוכה מסיגריה או בלגימה מרגיעה מכוסית ויסקי. ומה על ההירגעות בסוף יום מתוח, או סתם הפגת שיעמום, או בריחה רגעית מהקושי הקיומי? מה רע באלה? הממסד השמרני בארצות הברית, המשקיע משאבים רבים בחינוך להימנעות ממין, למשל, לא מדווח לציבור על הערכים הבריאותיים הטמונים ביחסי מין - הרי סקס הוא פעילות מעוררת וממריצה ומרגיעה, והיא טובה לנפש ולגוף, כותב קליין. ובכלל, שואלים המבקרים, האם שווה לחיות חיים בטוחים, סטריליים, שאין בהם סיכונים ושהערך היחיד שלהם הוא אורכם?

מי זה בכלל משרד הבריאות

בישראל המצב שונה, ולא רק משום ששורר כאן מצב לחץ קבוע, מהסוג שמחייב סיגריה. אופנות של צריכת מזון בריא וחיטוב הגוף אמנם פורחות גם כאן, אך לצדן יש אופנות של צריכת סמים ורכישת אביזרי מין ואין התנגשות תרבותית בין המגמות. הכל שוק. "התקציבים המוקדשים בארץ לקמפיינים לצורכי בריאות הם לגמרי עלובים", מסביר יאיר עמיקם, סמנכ"ל ההסברה וקשרי חוץ במשרד הבריאות. "תקציב משרד הבריאות להסברה הוא 2.5 מיליון שקלים נטו לשנה. זה כלום. לפני שנה וחצי הרצנו במשך שבועיים בטלוויזיה את קמפיין הביישנים, על עישון במקומות ציבוריים, שעלה 1.5 מיליון שקלים (חצי מיליון מתוכם קיבלנו מהאגודה למלחמה בסרטן)".

כלומר, אין כסף, ולדברי עמיקם זה "מאלץ לעשות קמפיינים קצרים על עניינים טריוויאליים בלבד: עישון לבני נוער, קונדומים לקראת יום האיידס ועוד איזה קמפיין של כושר גופני ותזונה נכונה". מסעות ההסברה האלה בטלים בשישים מול מסעות הפרסום של רשתות המזון מהיר או יצרני משקאות קלים, למשל.

עמיקם דווקא מאמין בחיוניות הקמפיינים החינוכיים, אבל לדבריו, שינויים התנהגותיים תמיד לוקחים זמן, ובחברה הישראלית - על אחת כמה וכמה. "בארבע השנים האחרונות, לקראת יום האיידס הבינלאומי בדצמבר, הרצנו קמפיין של חבישת קונדומים בשיתוף פעולה עם הוועד למלחמה באיידס. כל הסקרים שנעשו אחרי הקמפיין מלמדים שאין עלייה בשימוש בקונדומים. התקנות נגד עישון במקומות ציבוריים נכנסו לתוקף לפני שנתיים, ועדיין אנחנו רואים אנשים מעשנים בקניונים, בבתי קפה ובשאר מקומות ציבוריים.

"הציבור הישראלי שונה ב-180 מעלות מן הציבור האמריקאי. האמריקאים צייתנים בדרך כלל. ישראלים, לעומת זאת, הם חשדנים. הם אומרים: 'מי זה בכלל משרד הבריאות שיגיד לי מה לאכול ואיפה לעשן?'"