פרק 16 של הבְּהַגַוַד-גִיתָא

מהו היצר המיני ומדוע קסם המין כה רב? למעשה, ראשיתו של היצר המיני בקיום הרוחני והינו טרנספורמציה של אנרגית העונג הרוחנית.

כתבה: דורית

שׂיוַה, דוּרְגָא ומין

"אלה גורסים שעולם זה אין בו ממש, הוא גם חסר יסוד, ואין אלוהים ששולט בו. הם אומרים שהוא נוצר מתשוקה מינית ואין לו מניע אחר לבד מתאווה. (בְּהַגַוַד-גִיתָא, פרק 16, הטבע הקדוש והזדוני, פסוק 8)

הרבה לפני פרויד כבר היו שאמרו את זה – תשוקה מינית, או תאווה, זה הכוח הגדול שמניע את העולם.

מצד אחד מין פירושו רבייה וזהו מניע טבעי שמתחייב מיצר ההמשכיות והישרדות המינים, אולם זה לא המניע שפה מדובר עליו, גם היצר המיני בחברה האנושית, על שלל מופעיו, לא תמיד מחובר לצורך ההישרדותי (אף שנאמר מצד שני, שאם רבייה לא היתה כרוכה בעונג, אנשים לא היו טורחים לגדל ילדים...). מניע גדול אחר זה הצורך באהבה, אולם מין אפילו לא קשור תמיד לאהבה; אהבה הינה יציאה אל האחר מתוך ראיית צרכיו, בעוד שמין בעיקרו הינו שימוש באחר לסיפוק היצר שלי, גם אם זה נעשה בין שני אוהבים.

מהו היצר המיני ומדוע קסם המין כה רב?

למעשה, ראשיתו של היצר המיני בקיום הרוחני והינו טרנספורמציה של אנרגית העונג הרוחנית, הְלָאדיני שַׁקְתי (אָנַנְדַה). העונג האינסופי שבחוויה הרוחנית של התפשטות הגשמיות ואהבת אלוהים נחווה בהשתקפותו החומרית כחוויה המינית, שבשיאה האדם כמו שוכח לרגע את עצמו במרחב ובזמן, כמו יוצא לרגע מעצמו ומתאחד עם היקום בסיפוק מלא... כמובן, רק לרגע.

אנרגית העונג הרוחנית נועדה לתענוגו של האל וקושרת את הנשמות באהבה נשגבת אליו. אהבת אלוהים מהווה למעשה, מהותו או טבעו הראשוני של העצמי הרוחני, הנשמה. מכל מקום, במגע עם הקיום החומרי הופכת אהבתה הנצחית של ישות החיים לאל, או משיכתה לענג אותו, לתאווה – קָאמַה – או כמיהה לעונג אגוצנטרי.

נאמר בוֵדות שהאחד, האל, התרחב לרבים לצורך חדוותו הרוחנית שמתעצמת לעד. חדווה רוחנית זו מהווה אם כן, מהות ושורש הקיום; זו מהות קיומו של האל ומהות קיומן של אינספור הנשמות שהתרחבו ממנו וקשורות עמו באהבה אקסטטית. רדיפתנו אחר אושר בקיום החומרי אינה אלא חיפוש אחר אותו עונג נשגב, אותה חוויה רוחנית אקסטטית, שמעבר לתחומי האגו החומרי המצומצם, המפוחד והאגוצנטרי. אלא שכאן אנחנו (הנשמות שבאו לכאן כדי לנסות ולטעום את הטעם האגוצנטרי – אני במרכז והכי, אני "אלוהים") כולנו מחפשים את זה מתוך האגו (או תפיסת הזהות החומרית העכשוית שלנו) ובתחומי החוויה החומרית הזמנית והחולפת. המתח המרוכז והמתגבר שבחוויה המינית, עד לרגע השיא של התפרקות ההוויה כולה אל מעבר לתחומי האגו – מהווה תחליף רגעי ומעוות לאותו עונג רוחני אינסופי.

תאווה הינה אם כן, אהבתה הטבעית של הנשמה לאלוהים שבמקום להתמקד באל, מתמקדת בעצמי (או נכון יותר, בעצמי הכוזב – אגו) שמנסה בקיום החומרי להיות כמו "אלוהים". תאווה הינה מרוכזות עצמית ולכן מטבע אנוכי ומצמצם, בעוד שאהבה הינה התרחבות העצמי אל האחר. תאווה מחפשת סיפוק מיידי, בעוד שפעולת האהבה הינה מתמידה וממושכת. תאווה זקוקה לריגוש וריגעי שיא, בעוד שהאהבה הינה עמוקה ויציבה, ללא תנאי.

כמובן, גם התאווה המינית, כמו כל דבר אחר בעולם החומרי, מתבטאת ברמות שונות של אנוכיות, על פי שלוש מידות הטבע. תאווה במידת הבערות הינה גסה ואטומה לחלוטין לאחר, במידת הלהיטות הינה מעודנת יותר ומבוססת על משיכה עזה, ובמידת הטובות היא קשורה יותר לרגשות אהבה והתחשבות באחר. אולם בסך הכול הינה חיקוי או היפוכו של הרגש המקורי, הרוחני – אהבת אלוהים.

הספרות הוֵדית מחלקת אהבת אלוהים לחמישה טעמים (רָאסות בסנסקריט) או יחסים בסיסיים עם האל – התפעמות מדיטטיבית, שירות, ידידות, הורות וזוגיות. (אלה למעשה גם מערכות היחסים החיוביות שאנחנו מכירים פה, בעולם החומרי). כל אחד מהטעמים הללו, על פי סידרם, כולל את קודמו ומאפשר אינטימיות רבה יותר עם האל, עד ליחסי זוגיות עם האל שמכילים את כל הטעמים ואת מירב האינטימיות. יחסי זוגיות נחשבים לכן לטעם המקורי, אדי-רָאסַה, והם גורמים את העונג המירבי לאל. למעשה, קְרישְׁנַה זהו האל בהיבטו הפרסונלי והאינטימי ביותר, שמשתף פעולה עם אהבתם האינטימית של דבקיו, ובמיוחד עם אהבתן של אותן נשמות שכמהות לענג אותו דרך אהבה זוגית.

אותה אהבה זוגית עם האל – הטעם הרוחני המקורי והעליון – משתקפת בנסיון האגוצנטרי של העולם החומרי, כאהבה זוגית ארצית, שמהולה כמובן, במין.

האהבה האקסטטית לאל בטעם של זוגיות הינה בעלת מתיקות אינסופית שנחווית בחושים נשגבים, אולם היא משוללת כל גירוי או יצר מיני כפי שמוכר לנו כאן. היצר המיני שאנו מכירים בעולם הזה ראשיתו בגילוי אלוהי נמוך יותר, שקשור בבריאה החומרית.

האנרגיה החומרית הינה נקבית מטבעה, פְּרַקְרִתי, והיא חיקוי לפְּרַקְרִתי הרוחנית (האנרגיה הרוחנית שמענגת באופן ישיר את האל). ישויות החיים שמנסות בעולם החומרי לטעום את טעם ה"אלוהים", מנסות להתענג על האנרגיה החומרית, כמו שהאל, הזכר, מתענג על אונו הרוחני, הנקבי. אנרגיית העונג הרוחנית (הְלָאדיני שַׁקְתי) מגולמת בדמות נשית נשגבת (שְׂרִי רָאדְהָא), שהינה אהובתו הראשית של האל (בדמותו שובת הלב ביותר כקְרישְׁנַה). היא מופיעה בגילוי נמוך יותר כהתגלמות האנרגיה החומרית – דוּרְגָא דֵוי, או אלת החומר.

האקט המיני הראשון נעשה למעשה בתהליך הבריאה (שמתרחש במחזוריות נצחית של בריאה וחורבן). מַהָא-וישְׁנוּ, שהינו היבטו של האל לצורך בריאה, שולח מבטו לעבר האנרגיה החומרית ומפר את איזונה. הוא כמו מעבר אותה בגורם הזמן ובישויות החיים (ששהו בתוכו בעת החורבן). מבין עיניו של מַהָא-וישְׁנוּ מופיע גילויו הראשון של שׂיוַה בקיום החומרי. הוא נושא עמו את מבטו של מַהָא-וישְׁנוּ ואת כלל האגו (של ישויות החיים ששהו בתוך מַהָא-וישְׁנוּ בעת החורבן) וזה הוא שבא במגע ישיר עם האנרגיה החומרית ומעבּר אותה. שׂיוַה הינו אם כן, גילוי נמוך יותר של האל שבא במגע עם החומר. הוא מושווה בוֵדות ליוגורט (והאל לחלב). יוגורט הינו אמנם חלב, אולם זה חלב שבא במגע עם משהו חמוץ; כמותו גם שׂיוַה הינו אלוהים, אולם היבט אלוהי שמעורב בחומר. לעומתו האל הטראנסצדנטי, מהיבטו העליון שבעולם הרוחני ועד להיבטו כמַהָא-וישְׁנוּ שאחראי על הבריאה, אינו בא בשום מגע ישיר עם הבריאה החומרית (הוא עושה זאת דרך היבטו כשׂיוַה).

גילוי נוסף של שׂיוַה בעולם החומרי מופיע מבין עיניו של בְּרַהְמָא (הבונה, או הבורא, בפועל של היקום). בגילוי זה שׂיוַה אחראי על מידת הבערות וההרס ובמחולו המפורסם מחריב את היקום בעת החורבן. כשם ששׂיוַה נחשב לגילוי נמוך של האל, אלת החומר נחשבת לגילוי נמוך של בת זוגו של האל. היא, אלת החומר, שמוכרת כדוּרְגָא, או פַּרְוַתי, או אוּמָא, או שַׂקְתי, ובאינספור שמות נוספים, הינה לכן אשתו; משניהם מתרחבים כלל האלות ובעליהן, על שלל צורותיהם. הזוגיות ביניהם מעורבת במין ומהווה ראשית המיניות בעולם (בְּרַהְמָא, שאחראי על מידת הלהיטות והבריאה המשנית ביקום יולד ישויות חיים מכל אברי גופו, הגשמיים והסמויים, ללא סיועם של מין או של אשה). המיניות ביקום החומרי, או הנסיון להתענג כזכר ונקבה באופן נפרד מהאל, גם הולדה דרך מין, מתרחבים אם כן, משׂיוַה ודוּרְגָא (פַּרְוַתי). שׂיוַה אפילו נסגד כשׂיוַה לינְגַה, או כאבר מין זכרי בתוך אבר מין נשי.

ישנם תיאורים שונים בספרות הוֵדית לשורש הפולחן של השׂיוַה לינְגַה. באחד מהתיאורים הללו מסופר שפעם בְּרַהְמָא בא לבקר את שׂיוַה, אולם גם אחרי שהמתין זמן רב מאד, שׂיוַה לא בא לקבל את פניו, כיוון שבילה באותה עת עם אשתו במין. בְּרַהְמָא קילל אותו אז שיסגדו לו כאבר מין.

אגב, אין זה סיפור מרומם ביותר מבחינה רוחנית, אלא שהספריה הענקית של הספרות הוֵדית פונה אל כלל האדם ומנסה לרומם כל אחד ואחד למישור העליון מהמקום שבו הוא נמצא. משום כך יש בה חלקים שפונים לאנשים ממידת הבערות, חלקים אחרים שפונים לאנשים במידת הלהיטות, חלקים אחרים, לאנשים במידת הטובות, ומעט (בסך הכול כ-4%) מיועד לכמהים לנשגב. שׂיוַה אחראי על מידת הבערות ואותה ספרות שמדגישה את מעמדו כעליון ומספרת את עלילותיו, נועדה לאנשים במידה זו. ואכן תיאוריו של שׂיוַה בספרות שכזו הינם מלאים במין ואלימות.

כאשתו של שׂיוַה, אלת החומר מתענגת עמו על יחסי מין. היא גם מזמינה את כלל הנשמות המותנות וכובלת אותן דרך מין לקיום החומרי. שמה הוא דוּרְגָא, או מקום שקשה לצאת ממנו – כלא. נאמר שארבעת כתליו של הכלא הם לידה, מוות, זיקנה וחולי, והשלשלאות, זו התשוקה, או היצר המיני.

ואכן, על אף אינספור שירי ההלל לחוויה המינית, ועל אף תחושת הפורקן והעונג הממכר שבאקט המיני, גם על אף האמונה המוחלטת שמין מהווה הצורך העליון, ובמיוחד לאור האפשרויות הבלתי מוגבלות כמעט ליהנות כיום ממין – למרות כל אלה אנחנו חיים בעולם עצוב. "רגעי האושר הקטנים" של המין בחיינו לא מצליחים לספק את כמיהתנו האינסופית לאושר, גם לא לתת משמעות עמוקה לקיומנו. זאת משום ששום דבר חומרי, ולוּ גם המענג ביותר במישור הפסיכו-פיזי, לא יכול לספק את העצמי הרוחני.

מין וחיים רוחניים

התירגול הרוחני נועד עבור אותם אנשים שהתעייפו מהמרדף העקר בן אלפי ומיליוני גלגולים אחר אושר חומרי; אותה נשמה שהתעוררה להבין את מצבה הפרדוקסלי בקיום החומרי, מתחילה לחפש את אושרה במימוש עצמי-רוחני. מאחר שמין מהווה דחף עוצמתי ביותר ושיא העונג הגופני, הוא גם זה שמגביר יותר מכל את התפיסה הגופנית – "אני הגוף הזה". וכיוון שחיים רוחניים כרוכים במיסוס האגו וההזדהות הגופנית הזמנית לצורך התעוררות הנשמה לטבעה הרוחני הנצחי, הרי שהיצר המיני רק מנציח את התודעה החומרית ומהווה לכן, מכשול בדרך.

אז מה עושים עם היצר?

דתות העולם והנתיבים הרוחניים כולם מתייחסים לשאלה הזו ושמים הגבלות או כללים מווסתים כלשהם על מין. כולם מודעים לעוצמה הרבה שבאנרגיה המינית (שכפי שהוסבר הינה רוחנית במקורה), אולם הגישות אליה שונות – החל מנסיון לדכא אותה, דרך גישות סובלימטיביות, וכלה בדרכים להשיבה לטבעה הרוחני האקסטטי. מעניין לבחון בהקשר זה את דרך הטנטרה, שמשתמשת במין באופן ישיר ככלי עבודה בתהליך הרוחני, ולעומתה, דרך הבְּהַקְתי שגישתה למין טרנספורמטיבית.

טנטרה

בבסיס התרגול הטנטרי (הכוונה כאן לטנטרה הקלאסית ולא למיניות בשמה של טנטרה, כפי שמקובל כיום) עומד הרצון למוסס כל זיקה לעולם, עד לשלב של אינות חומרית והיטמעות הנשמה (העצמי הרוחני) בבְּרַהְמַן (האנרגיה הרוחנית האינסופית, או הילתו של האל). השלמות הרוחנית נתפסת כחוויה אימפרסונלית של התפשטות הגשמיות אל תוך קיום אחדותי נשגב מלא באור וחדווה נצחית. למעשה זו גישה של ביטול – ביטול האגו והקיום החומרי כולו, אלא שהדרך היא שימוש בחומר לביטול הזיקה אליו. כולנו נמשכים ונדחים מדברים מסויימים. כדי לגבור על המשיכה והדחייה הללו, תולדת ההזדהות הגופנית, ולהגיע למישור של שיוויון נפש, עושה המתרגל הטנטרי למשל, דווקא אותם דברים שדוחים אותו, עד שהוא הופך שווה נפש אליהם. באופן דומה, לצורך התעלות מעבר ליצר המיני עוסק המתרגל הטנטרי במין ולומד להשהות בהדרגה את הפורקן המיני, עד שהוא לומד לשלוט בו לחלוטין. במקום לפלוט את זרעו, הוא מתרגל להעלות את הזרע למוחו ולגבור כך על התשוקה המינית ועל הנאות החומר כולן. משוחרר מדחפים חומריים, הוא חותר להתבטלות העצמיות (האגו החומרי), עד להיטמעות מוחלטת בנשגב.

בְּהַקְתי-יוגה

בְּהַקְתי זו אהבתה הנצחית של הנשמה לאל הפרסונלי, והוסבר כבר שאותה אהבה רוחנית הופכת לתאווה במגע עם הרצון האגוצנטרי ליהנות בעולם כמו אלוהים. בְּהַקְתי-יוגה זהו תהליך שנועד להשיב את התאווה לטבעה המקורי – אהבת אלוהים. זהו אם כן, תהליך שעובד באופן ישיר על האנרגיה המינית, אבל שלא כמו בטנטרה שחותרת לנטרל את התשוקה המינית עד לשלב של אינות נשגבת, בְּהַקְתי-יוגה מעוררת את זיקתו הטבעית של המתרגל לאל ואת אהבתו הנצחית אליו דרך תהליכי השתחררות מאגוצנטריות. עם התעוררותו של טעם רוחני נשגב, מתמוססים בהדרגה הטעמים הנמוכים יותר של התשוקה המינית, עד שהם אובדים כליל בלהט האהבה לאל שמתעורר בלב המתרגל. למעשה, הטעם הרוחני הינו כה עז, עד כי אפילו טיפה ממנו מתוקה יותר מכל טעם חומרי. הוא נחווה ברבדים אחרים בהווייתנו שאינם מוכרים לנו בקיומנו הרגיל (משום שאיננו רגילים להתחבר לרבדים העמוקים הללו שבמישור הנשמה, אלא לחיות על פני השטח, במישור האגו הכוזב). הטעם הרוחני, שנחווה אפילו בשלביו הראשונים של התרגול הרוחני, הינו עז, אולם טעמו של אלוהים, או טעמה של אהבת אלוהים, הינו המתוק והמשכר מכול. מי שטועם את זה משתוקק לאלפי עיניים כדי ללגום בהן את מתק יופיו האינסופי של האל. הוא מתפלל לאלפי פיות כדי לטעום בהן את מתק שמו הנשגב של האל, ולאלפי אוזניים כדי ללגום בהן את מתק צלילו של השם. הוא חווה חיים פנימיים מלאים ואקסטתיים, וביציאתו לעולם הוא שופע אהבה לכול. זו למעשה חוויית התאהבות אדירה שנחווית במלוא ההוויה – ומעבר לה. מי שמגיע לשלב שכזה אינו מושפע עוד משמחה וצער חיצוניים, כבוד וקלון, או זכייה ואובדן. הוא מצוי מעבר לכל הדחפים והיצר ומעבר לזהות הגופנית, שרוי ביחסיו הנצחיים עם האל.

זהו סיפור גילגולו של מין בעולם החומרי, במסע גדול של סבל – מהרוחני, לחומרי, ושוב לרוחני.