מאום מרכז מדיטציה: http://www.omcenter.co.il/Default.aspx?tabid=162

צילומי טנטרה אומנותיים אאדהר נכנס למשרד הסתכלתי על האיש הזה שנכנס בדלת שאני הכי לא נמשכת אליו שאפילו חיבוק אין בינינו ואמרתי לעצמי פאק! פאק! איזה שטויות אני עושה?

לילה

באותו יום הטלפון לא הפסיק לצלצל, בצהרי היום כבר עניתי לטלפון בחוסר שקט, עוד נרשם לדוניישן? עוד סדנא לאירוח? או אולי מישהו מסינגלס? יום חמישי נתן את אותותיו ולא היה בי שום רצון לשיחה אז עניתי בקול עייף וחלש, "מרכז אום שלום..." ומהעבר השני של הקו נשמע קול לא מוכר ומהוסס
"תגידי, אתם מתעסקים בטנטרה?"
"כן, חלק מהאנשים כאן", עניתי ביובש, "אתה רוצה להשתתף  בסדנא?"
"לא" הוא ענה להפתעתי.
"אז מה אתה מחפש?" שאלתי 
"אני צלם מסיים לימודים של 4 שנים וכחלק מפרויקט גמר שלי אני רוצה לצלם מגע אבל לא תשוקה מינית" ענה לי הקול....
"יופי אז מה אתה רוצה מאיתנו?"
"אני מחפש גבר ואישה שיהיו מוכנים להצטלם בשבילי."
הסוחרת שבי נכנסה לפעולה:
"אם אני אצטלם, תסכים לבארטר? אני צריכה עבודות צילום בשבילי."
"בכיף," הוא ענה.
"ואתה תסכים שאני אשתמש בצילומים שלך לעבודות שלי?"
עוד "בכיף" נשמע מהצד השני ולי נדלק ניצוץ, כבר הרבה זמן שאני דוחה את המשך צילומי העירום שלי והנה הזדמנות, מתנה. היקום הגיע עד אליי, מה אני אסרב? חוץ מזה, תמיד צילמתי את עצמי וזה יכול להיות מעניין השילוב עם גבר, אינטימיות ומגע אלה בדיוק הצמתים שאני מסובכת עם עצמי.
"איך קוראים לך?" שאלתי
"אריק".
"אין לי בעיה להצטלם עם עוד מישהו, אריק" אמרתי (ושיקרתי. יש לי בעיה) "אבל עם מי?"
הסתכלתי לצדדים... אאדהר ביקר אצלנו במשרד וישב על המחשב של רפיק. הסתתי את השפופרת ושאלתי אותו: "תגיד, תהייה לך בעיה להצטלם איתי בעירום?" וישר נכנסתי לשוק על כך שבכלל שאלתי אותו; הרי אני לא מכירה אותו בכלל...
"אין לי בעיה עם זה" הוא אמר בלי להסס.
"אריק, תתקשר אלי ביום ראשון ונקבע תאריך."
"טוב."

שבוע אחר כך אריק הגיע. רצה לבדוק לוקיישן. לקחתי אותו לאולם תכלת. הרגיע אותי לחשוב שכל כך הרבה אנשים עוברים שם תהליכי צמיחה וגדילה. הוא ביקש את הטלפון של אאדהר. סירבתי באומרי שאני יטפל בזה. נו, הייתי חייבת לשמור קצת שליטה בסיפור הזה. לעצמי משכתי עוד שבוע.
אאדהר בא לביקור עבודה במשרד, שאלתי אותו בהיסוס "אתה עוד בעניין?" קיוויתי שיגיד "אין לי זמן" או "מה לי יצא מזה?" אבל הוא רק אמר, "כן, תגידי רק מתי טוב לך". בקיצור הבנתי שהכנסתי את עצמי לפינה וככל שיעבור יותר זמן יצמחו לי שם שדה של שדוני פחד מרצדים.
אז קבעתי תאריך, הודעתי לאאדהר ולאריק ושחררתי שליטה. יאללה הולכת עם זה עד הסוף.

יום הצילומים: ענני מחשבה עלו מבפנים: וואו, כבר השעה רבע ל-12 אולי הם לא יגיעו אולי הצלם סתם מקשקש והוא נעלם, הקלה נעימה עטפה אותי פתאום לענות לטלפונים, לארגן עוד כמה פרטים משרדיים בסביבה נראה לי הדבר הכי קסום ונעים יש שקט אף אחד לא נמצא, מספיק מרחב לעצמי מושלם! התקשרתי לראות איפה הוא והיה לי כבר נאום מוכן של האשמות, מסתבר שהוא כבר היה במקום ואפילו התחיל לסדר תאורה, אאדהר נכנס למשרד הסתכלתי על האיש הזה שנכנס בדלת שאני הכי לא נמשכת אליו שאפילו חיבוק אין בינינו ואמרתי לעצמי פאק! פאק! איזה שטויות אני עושה? הלכנו ל"תכלת" ואריק כבר מציב את החצובות יחד עם ארבעה פנסי פאלש שלא מותירים שום מקום לספק: עוד מעט מתחילים ועוד מעט אני אמצא את עצמי בתנוחה אינטימית ביותר ומתחת למצלמות עם שני אנשים די זרים. אני והאתגרים הטיפשיים שאני מציבה לעצמי, מה לי ולטנטרה?

בשביל לפתור את הסיבוכים הורדתי את החולצה והצלם כמעט נחנק. הוא התחיל להתעסק עם העדשות שלו בדקדוק מפורט כאילו שבכפתור אחד הוא מצא עולם ומלואו. אחר כך הציץ מעבר לעדשה וביקש כמעט בלחישה שנזהרת חלילה להפריע לנו, "אולי תתפשטו ותשבו רגע שאני אוכל לצלם אתכם בפולורויד?" אנחנו חייכנו והתפשטנו תוך שנייה ובלי שום היסוסים הלכתי לשבת והאמת הרגשתי מאוד נוח בתוך העור שלי. לא הייתה לי דקת מבוכה, ביני לבין עצמי צחקתי ואמרתי נו... עירום ככה לבד אין בעיה את כבר רגילה בוא נחכה מה יביא הרגע הבא.
ההתחלה הייתה פשוטה, פשוט ישבנו אחד מול השני מסדירים נשימות מנסים להיכנס לאותו הקצב.מבחינתי שם אריק הצלם נעלם לא ממש ראיתי את מה שמסביבי רק שמעתי את תקתוקי הפאלשים ואת אריק שמבקש לא לעצום עיניים ואותי שמתאמצת להישאר בעיניים פקוחות איך שהוא בסיטואציה המוטרפת הזו נחתה עליי מעיין שלווה, הנה עוד "דרקון" מובס מבלי שאני אתאמץ!
הדבר הבא ששמעתי היה את אריק, ספק לוחש ספק מדבר נראה היה שהוא ראה דברים מרגשים יותר מאיתנו והוא ביקש מאיתנו להתקרב לתנוחה צמודה יותר, אינטימית יותר, אדאהר הביט עליי כעל טנטריסטית מדופלמת ושאל אותי שיווה –שאקטי? ואני מבלי להבין או לדעת את התנוחה הזו עד הסוף אמרתי כן ומיד קמתי לשבת עליו. וואו שם היה רגע או שניים של קושי עצום , פשוט עלה בי גל של חרמנות והרגשתי את הגוף שלי מתחיל לבעור, שוב פעם דיברתי עם עצמי והודעתי לעצמי שזה בסדר גמור להרגיש בדיוק כמו שאני מרגישה שמה שיהיה זה לגמרי בסדר וטוב. אחרי הכול יש פה סיטואציה אינטימית ביותר מעולם לא הייתי בסיטואציה כזו מבלי שזה ייגמר ביחסי מין.

אני ממשיכה להתרכז בנשימות  ובהתמסרות טוטאלית לזמן ההווה, למרבה ההפתעה אחרי דקה של אי התנגדות לתחושות שעולות בי בגוף וקבלתם הם נמסו ונעלמו בתוך ענן כמו שהם באו הם הלכו מאותו רגע לא הייתי שם הייתי במעיין מדיטציה לא נמצאת ובכל זאת נמצאת במלואי נוכחת לגמרי ברגע כל כולי הייתי בתוך הנשימה והנשיפה, לא אאדהר ולא אריק הצלם חדרו למרחב שלי מבחינתי עם כמה שהאנרגיה שלי הייתה מעורבבת וחשופה לשני הגברים האלו אני הייתי שם בנוכחות הזו לגמרי לבד, היה לי נעים במקום הזה. הפתעתי את עצמי בשלווה שנחתה עליי.יותר מאוחר עברנו למבט ישיר וחודר משולב בחיבוק ועדיין הייתי בנשימה היה לי כמה רגעים שסוף סוף הבנתי את משמעות הנמסות לתוך האחר מבלי לפחד מזה נמסתי לתוך הרגע, נמסתי לתוך האדם שישב מולי. התחושה הייתה מדהימה!

את הדממה שהייתי שרויה בה הפר אריק שהודיע סיימנו, באופן הכי נקי והכי טבעי פשוט ישבתי שם והתחלתי להתקשקש עם אאדהר סיפרתי שהיה לי הרבה פחות קשה ממה שחשבתי, אאדהר בתגובות האוטמטיות שלו התחיל לדבר על אופי התהליכים הטכניים ועל בחורה שהכיר ב"פשוט" ככה נשארנו לדבר ששנינו נשענים על הכריות מנסים ליישר את הגב אחרי הישיבה הסטטית הארוכה. אריק, שמאוד התרגש מהסיטואציה שאנחנו סתם יושבים ומדברים בעירום, ניצל את ההזדמנות ושוב שמענו את תקתוקי המצלמות.

 בימים של אחרי לא שיתפתי אף אחד בחוויה. יצאתי לטיולים ביער שעזרו לי לעכל את התהליך שעברתי באותו יום וכתבתי ערמות של מילים ללא כיוון, רעיונות שמזמן ישבו לי"בקופסא"...
ועיקרם: שאינטימיות היא דבר נפלא שעוזר לאנשים להיפתח ולהתקרב זה לזה, אלא שבילדותי חוויתי מגע "מקולקל" שהרס אותי, וכך לא מעט פעמים בחיי נכנסתי לתוך קשר עם אנשים שהמגע הפיזי בינינו יצר אשליה של רגשיות, אשליה של אהבה שהובילה לכאב. והנה בצילומים, רק שני אנשים יושבים עירומים ומתחבקים וכל כך הרבה שלווה! חיבוק עם אדם שאין לי אליו כל קשר רגשי ובכל זאת המגע שלו והמדיטציה העלו בי תחושות של קרבה מאוד גדולה ובגלל שכל מה שהיה שם היה מגע פשוט ונקי שלא הוביל לסקס, יכולתי להרגיע את השופטת הפנימית שתמיד מעמידה אותי למשפט.
זה חידד לי תהליך שאני עוברת בשנים האחרונות: שהריפוי שלי יבוא מהמקום הזה שהכי מפחיד אותי. ושאינטימיות והמגע הולכים להיות כוח בונה בחיי!
תודה לאריק הצלם, לאאדהר, למרכז אומ וליקום שתומכים בי!

לעמוד האישי של לילה: http://www.omcenter.co.il/Default.aspx?tabid=447