האם זהו אגואיזם? לעיתים, כשהנטייה הזו שלנו לחוש רק את עצמנו גוברת תוך כדי או אחרי המעשה המיני אנו אולי מתביישים בה מעט. אולי שופטים את עצמנו על אגואיזם או אגוצנטריות. אולי, אם אנו מבחינים בנטייה הזו אצל האחר, אנו שופטים אותו. אך גאדקה כותב, ואני חושב שבצדק, שהנטייה האנטיפתית הזו להתכנס לתוך החוויה החושית שלי איננה קשורה לאגואיזם. אגואיזם נובע מתוך הבחירה של האגו לקחת לעצמו. כאן אין בחירה של אגו. האגו אינו מעורב כאן. בוודאי גם שה"אני" במובנו המהותי, "האני" שמעבר לאגו, אינו מעורב כאן.

מה שכן מעורב כאן היא האנרגיה המינית עצמה. כלומר, יש משהו באנרגיה המינית עצמה שמוביל אותנו גם לחשוק באחר ולרצות ולהתאחד עימו וגם להתכנס בתוך התחושה הפיזית הנעימה של עצמנו. זהו הטבע של המיניות. אין כאן רצון או בחירה ובוודאי שגם

אני מאוד בעד הרחבת האיכויות האחרות בין בני הזוג. אך לא מהסיבות עליהן מצביע גאדקה. אינני חושב כלל שעלינו לתרבת את האנרגיה המינית. אינני חושב שעלינו גם להתמיר אותה. אני חושב שכל הרעיונות הללו מקורם בפחד קמאי מפני עוצמתה של האנרגיה המינית. האנרגיה המינית, עבור רובנו, היא כמו ג'יני בתוך בקבוק. אנחנו מבוהלים שיצא לגמרי מהבקבוק וישתלט עלינו סופית. אנחנו שמים לו תנאים והגבלות ובו זמנית מבוהלים מהאפשרות שיצא מכלל שליטה.

אינני חושב שיש כאן הבדל גדול בין האוכלוסייה הרחבה, בין אנשים "רוחניים", אנשי טיפול או בני נוער. כולנו מבוהלים מהג'יני הזה. האם כל הטרנד הזה של סדנאות טנטרה אינו מבוסס על הפחד הזה והרצון להתגבר עליו? אנו הולכים לסדנאות טנטרה כיוון שמצד אחד יש בנו כמיהה עצומה לתת לג'יני להשתחרר מכלאו, ומצד שני אנחנו רוצים איזו סדנא או מורה שיארגנו לנו את ה"חופשה" כך שתהיה לגיטימית ו"רוחנית" מספיק.

אי אפשר לתרבת את האנרגיה המינית. אינני בטוח אפילו שאפשר ל"התמיר" אותה. לפחות לא דרך עשייה. עבור רובנו הניסיונות ל"התמיר" אנרגיה מינית הם למען האמת פשוט ניסיונות לשלוט בה ולהפוך אותה ללגיטימית. לעיתים, באופן ספונטאני, תוך כדי מעשה מיני שיש בו חיבור עמוק בין שני אנשים, האנרגיה המינית מותמרת מעצמה. טנטרה אז מתרחשת. וזה נפלא. אך כל המשחקים הללו באילוף צ'קרות, מקורם אינו בחופש אלא בפחד.

מין הוא מין הוא מין. ויש לנו, פחות או יותר, שלוש אפשרויות להתייחס אליו: 1. להדחיק אותו או להכחיש אותו כפי שסבתא שלנו עשתה, 2. להדחיק ולהכחיש אותו ואחר כך לתת לו לנהל אותנו דרך סטיות כפי שהכומר הפדופיל עשה ו 3. לחגוג אותו.

לחגוג אותו אומר באמת ליהנות ממנו, כפי שהוא. לא להיות עסוקים בלשנות אותו. לא להיות עסוקים בלהרגיש אשמים בנוגע אליו. לא להיות עסוקים בלתרבת אותו או בלהתמיר אותו. לחגוג אותו אומר לחגוג את כל האספקטים שלו. לחגוג את העובדה שהוא מחבר ומקרב בינינו ולחגוג גם את העובדה שהוא גורם לנו לריכוז עצום בעצמנו ובתחושות שלנו. לחגוג אותו אומר ליהנות מהתענוג שהוא מביא לתוך חיינו. לחגוג אותו אומר לשחרר את עצמנו לגמרי מכל ציפייה או דפוס. כלומר, לתת לאנרגיה המינית עצמה, ולא לראש שלנו, לרגשות שלנו או לדמיון שלנו, לקחת אותנו לאן שהיא רוצה. והיא תיקח אותנו. פעם לחייתיות, פעם לחיבור, פעם לעדינות, פעם לעוצמה, פעם לתוקפנות, פעם לרטיטות מענגות כל הלילה, פעם לאורגזמה אחת, פעם לכמה, פעם למין עם שפיכה ופעם למין ללא.


האם כשאנו מתבוננים בבן או בת הזוג שלנו מאוננים, או מענגים את עצמם, או גומרים, או מרוכזים לגמרי בתוך עצמם, או נרדמים מייד לאחר שגמרו, אנחנו מקבלים אותם, אוהבים אותם ומאחלים להם עוד ועוד מההנאה הזו? או שאנו עסוקים בלחשוב מתי  הם יענגו אותנו? או בלשפוט אותם על היותם מרוכזים כל כך בעצמם?

והאם אנחנו מרשים לעצמנו לחגוג את המיניות שלנו? את הריכוז שלנו בעצמנו, את ההתענגות שלנו, את האופן המיוחד שבו האנרגיה המינית רוצה לנוע בתוכנו ולקחת אותנו? או שלחליפין אנחנו עסוקים בלענג את בן או בת זוגנו במשימתיות? מתוך חשבון? בגלל שככה אנחנו חושבים שאנו אמורים?