טראומה היא דוגמא עצובה אך מצוינת לכך. אני מתאר לעצמי שרובכם מכירים את המושגים של "בריחה, תקיפה, קפיאה" (Fight, Flight, Freeze). כשחיה עומדת מול סכנה, חיה אחרת שרודפת אחריה למשל, היא צריכה לאמוד באופן מיידי את הסכנה ולהחליט מייד האם כדאי לה לתקוף את החיה שמולה, לברוח ממנה או לקפוא במקום. היא תבחר בתקיפה כאשר תחשוב שהיא מסוגלת לכך או כאשר החיה השנייה כבר קרובה מדי ואין אפשרות לברוח. היא תבחר בבריחה כאשר תאמין שהיא מסוגלת לכך והיא תבחר בקפיאה או מכיוון שהיא אינה מסוגלת לבחור, או מכיוון שכך היא תעמיד פני מתה ואולי החיה השנייה תוותר.

חיות לא עושות חשבון. כשהן תוקפות הן עושות זאת עד הסוף. לחיים ולמוות. כשהן בורחות הן גם עושות זאת עד הסוף. הן רצות עד שנגמרים בתוכן כל הכוחות. הביולוגיה שלהן מובילה אותן למצות לחלוטין את הכיוון שהן התחילו בו.

ג'ינה רוס מביאה דוגמא מאלפת לכך בספרה "ממערבולת הטראומה למערבולת ההחלמה". היא מתארת שם דב קוטב שחוואים רוצים לטפל בו. הם מגיעים אליו על גבי הליקופטר. הוא מבוהל ומתחיל לרוץ כל עוד רוחו בו. הם יורים בו זריקת הרדמה. הוא נרדם. הם מטפלים בו. לאחר זמן מה הוא מתעורר מההרדמה. כשהוא מתעורר הגוף שלו משלים את פעולת הבריחה שהופסקה קודם. רגליו מונפות באוויר כאילו בריצה. הוא רועד. מתנשף, מתמתח. עד שכל האדרנלין, עד שכל המערכות בגוף שהופעלו לשם הבריחה, ממצות את פעולתן. רק אז הוא נרגע וממשיך בדרכו.

אצל בני אדם הנטייה הביולוגית הנפלאה והבריאה הזו למצות את הפעולה עד תומה, לעיתים קרובות מאוד אינה מתרחשת.

אתם יודעים, אם איילה בחרה לברוח מנמר מסוים, רצה בכל כוחה עד שתמו כוחותיה והצליחה לשרוד, כשהיא תחזור לאגם

אני יושב עם בנה בן השבע של בת הזוג שלי במסעדה. אנחנו אוכלים חומוס. הוא שותה ספרייט. הוא "משחק" עם הספרייט במקום לשתות אותו. אני מתבונן בשקט. ואז הוא משפריץ עלי קצת מהספרייט שהיה לו בפה. החולצה שלי נרטבת. אני יודע שאני צריך להרצות בפני סטודנטים עוד מספר רגעים עם החולצה הזאת. אם היה מדובר בילדים שלי הייתי עוצר אותם בתקיפות רבה. לא הייתה לי כל בעיה לעצור אותם. גם להרים את הקול. אלה הילדים שלי. אבל כאן מדובר לא בילד שלי. בנוסף לכך אני רוצה להתחשב בצורת החינוך של זוגתי. היא אף פעם אינה מרימה את קולה על בנה.

ומה קורה איתי? אני חש מתח מצטבר בתוכי. הסברתי לו בנימוס שהוא צריך להפסיק. הוא הפסיק מייד. אך אני נשארתי מתוח עוד זמן מה לאחר מכן. עוד רצון שלא השלים את עצמו. שנחסם. שלא הוגשם. עוד "עסק בלתי גמור".

יש לנו עסקים בלתי גמורים קטנים חדשים כאלה שמתווספים לחיינו בעשרות כל יום. רובם פשוט מתפוגגים עם הזמן והאנרגיה שלהם חוזרת לשימושנו. חלקם ממשיכים לגזול את אנרגיית הרצון שלנו שבועות, חודשים ושנים.

אחד "הפרויקטים" הכי חשובים בחיינו, הפרויקט של להפוך את אמא ואבא שלנו להורים שהם היו "אמורים" להיות, גוזל מרובנו כמויות אדירות של אנרגיה כיוון שהפרויקט הזה תמיד נחסם. אף פעם לא מצליח.

מה קורה כשפרויקט נחסם? ישנן מספר אפשרויות:
1. אנחנו מעכלים ומעבדים את העובדה שהפרויקט אינו אפשרי ובאמת, גם באופן פנימי, מוותרים עליו. אז האנרגיה שלו חוזרת לרשותנו.
2. איננו מוותרים באופן פנימי ומנסים דרכים אחרות להגשים אותו. לדוגמא, מנסים להפוך את בת הזוג שלנו לאמא שמעולם לא הייתה לנו. גם הפרויקט הזה לא מצליח. וגם כאן אנרגיה רבה הופכת בלתי פנויה עבורנו.
3. אנחנו מדמיינים בראש שלנו את מה שהיינו אמורים לעשות ולא עשינו. לדוגמא, אנחנו מנהלים שיחה עם הבוס שלנו ובראש אומרים לו את כל מה שלא העזנו לומר בשיחה האמיתית. אנחנו עושים זאת במשך שבועיים בראש שלנו ואז מוותרים. אבל רק חיצונית. בפנים אנחנו עדיין מאמינים שצדקנו.

רוב רובם של הפרויקטים הבלתי גמורים שלנו פשוט הופכים לרדומים. כלומר, הם אינם מעסיקים אותנו במודעות יותר. כלפי חוץ ויתרנו עליהם. אך הם מעסיקים מאוד את חיי הנפש שלנו. הם ממשיכים לגזול מאיתנו אנרגיה למרות שאיננו ערים לכך.

אתם יודעים מה קורה לאדם שרוב אנרגיית הרצון שלו תפוסה בפרויקטים חסומים? אין לו יותר אנרגיה ליצור שום דבר חדש בחייו. כדי לשרוד, כדי לקיים את שגרת חיינו, כדי לעשות דברים שאנחנו כבר מכירים לגמרי, לא נדרשת כמעט אנרגיה. לנהוג במכונית, לדוגמא, אינו דורש מאיתנו כל אנרגיה יצירתית. אפס תשומת לב. אדם שרוב האנרגיה היצירתית שלו תפוסה בפרויקטים חסומים חי חיים של הרגלים ורוטינות בלבד.

אך דבר נוסף, ומפחיד אף יותר, קורה לרצונות התפוסים והרדומים שלנו. ביום יום איננו מרגישים אותם. לכאורה, זנחנו אותם. לכאורה הם אינם מטרידים אותנו יותר. אך ברגע שמתעורר בתוכנו רצון חדש, והוא סותר את אחד הרצונות הישנים, הרצון הישן מייד מתעורר לחיים וחוסם אותנו מלקיים את הרצון החדש.

לדוגמא, בעברי היה לי פרויקט. הפרויקט היה לגרום לכך שהורי יעריכו אותי. כיוון שהורי היו קיבוצניקים, הדרך לעשות זאת הייתה להיות אדם "מצפוני". לעבוד קשה. להיות חרוץ ולא לדרוך על העניים והמסכנים. כלומר, לא להרוויח יותר מדי כסף. בינתיים בגרתי. לכאורה אין לי כבר כל רצון שהורי יעריכו אותי. נדמה לי שהרצון הזה אינו מנהל אותי עוד. אך האמת היא שהוא רדום. וברגע שמתעורר בתוכי רצון חדש, לפתוח עסק עצמאי משלי ולהרוויח הרבה כסף, הרצון הישן, שלא סופק במלואו, מתעורר לחיים וחוסם את האפשרות שאגשים את הרצון החדש.

לתופעה הזאת קראתי במאמרים קודמים "רצונות סותרים". מה שאנחנו מבינים היום הוא שכל רצון סותר שכזה הוא למעשה רצון ישן יותר, קדום יותר, שנחסם, לא הגיע לידי מימוש מלא, ונרדם (או לחליפין מתמלא רק באורך חלקי על ידי תחליפים).

בכל פעם שעולה בתוכנו רצון ליצור משהו חדש בחיינו, עולים במקביל כל הרצונות הרדומים הישנים שנמצאים בסטירה עם הרצון החדש.

יחד עימם עולה תסכול עצום וכאב נורא. איננו מבינים מדוע איננו מצליחים להגשים אף אחד מהרצונות שלנו. אט אט אנחנו מתייאשים מהיכולת שלנו ליצור שינוי בחיינו. ואנחנו מוותרים. אנרגיה רבה מקיימת גם את התסכול והייאוש הזה. כדי שלא לחוש את אובדן האנרגיה העצום הזה, על התסכול, הייאוש והכאב שבחוסר ההגשמה, אנחנו מחליטים שלא לרצות בכלל. כל רצון חדש נחווה, הרי, כאיום. ואנחנו מעדיפים לפחות לחיות את חיינו השגרתיים והאוטומטיים ללא הפרעות מיותרות.

עושים בדיוק את ההפך ממה שהאוטומט שלנו אומר לנו. מחיים את הרצון. מעלים אותו בעוצמה על פני השטח. מאפשרים, בכוונה, לכל הרצונות הישנים, החסומים והרדומים, לעלות גם הם על פני השטח. מרשים לעצמנו לחוות את התסכול, הכאב והייאוש. ממצים את החוויה הכואבת. ואז, ורק אז, בוחנים את הרצונות הישנים והחדשים ומעדכנים אותם. רואים איזה מהם רלוונטיים ואיזה לא. איזה מציאותיים ואיזה לא. אילו עדיין מרתקים אותנו ואילו לא. אילו מביאים לחיינו שמחה, סקרנות ויצירתיות, ואלו שייכים למעשה לעבר שלנו. בקצרה, ממיינים את החדשים.
על רצונות ישנים ולא רלוונטיים צריך לוותר לגמרי. באופן פנימי. צריך לראות בבהירות מקסימאלית את חוסר הרלוונטיות שלהם לחיינו כיום. אז הם יכולים באמת להתפוגג והאנרגיה העצורה בהם יכולה לחזור לרשותנו. חלק מהרצונות הישנים נצטרך להגשים במלואם לפני שנוכל ללכת הלאה. חלקם נוכל להגשים באופן חלקי, אולי רק בדמיון, וזה יספיק כדי לשחרר את האנרגיה שלהם.



סדנא אינטנסיבית בת חמישה ימים לשיקום ושחרור הרצון תתקיים ב-3 עד ל 7 באוגוסט.  פרטים כאן

NRG-ניו אייג': http://www.nrg.co.il/online/43/HP_866.html