מתוך נענע-יחסים מתוקשרים: http://relations.nana10.co.il/Section/?SectionID=10221

מאהב נאמן

טליה פלד

המטופלת שהגיעה לשיחה לימדה את המאהב שלה שאין כזה דבר בגידה ואין כל תועלת בתחושת אשמה. אך בסופו של יום, היא רצתה אותו רק לעצמה

לא רציתי לפגוש אותה. עוד לפני שעניתי לטלפון נשאבתי לשיחה עמוקה עם עצמי שכללה נזיפה קשה בצירוף העובדה שברגע זה ממש אני מערבבת את שלי עם של מי שעומד לצלצל. שלי? ברור - כל מי שהאגו הפך לבוס של מוחו החופשי. עניתי. פתחי יומן טליה - היא נשפה אלי דרך הטלפון בקול של מאפרה גדושת בדלים - ותגידי לי מתי אני יכולה לפגוש אותך. ראיתי אותך בטלויזיה וקיבלתי המלצות, קדימה, אין לי זמן - אני תיכף נכנסת לישיבה.

"תשמעי" אמרתי, קצב הדיבור שלי היה ניגוד מוחלט להכתבה המהירה שבקולה, (נו, נו, היא מאיצה), "לא נראה לי שכדאי שניפגש" הוספתי, "משהו מאותת לי שזה לא מתאים" ניסיתי בנימוס הרבע פולני שלי. "לא לא", היא עונה בנחרצות, מה יש לה? אני שואלת את עצמי למה היא אומרת כל מילה פעמיים? "פתחי יומן" היא חזרה שוב. ואני מעבירה משקל מרגל לרגל, מגייסת את הצד הדומיננטי שלי ואומרת לה שאני חשה התנגדות כלשהי, וכמי שתחושות הן המקצוע שלה- אנחנו לא נוכל להפגש. הצעתי שתפנה לאסטרולוג, הילר, משחזר גלגולים, פסיכולוג, והיא? נאדה. כלום. המשיכה: אני מאד מבקשת, גם אני מטפלת היא אומרת, קוראים לי ארזה והיא מושכת את הז' שבאמצע שמה ומנגנת אותה צורמנית. קבענו. לעוד חודשיים וקצת.

החורף הספיק להתחלף באביב וארזה הגיעה לפגוש אותי, כולה אנרגיה של טורבינה. לבושה כיאה למי שעוסקת ברוח, שרוואל לבן וחולצה גדולה לבנה ושקופה שעוטפת זוג שדיים אימתני של ביג-מאמא. היא מטפלת הוליסטית בת 45, פרודה כבר חמש שנים, מלמדת את הקורס בניסים ומשלבת בו תקשור ומדיטציה של שפע. בעוד היא מספרת על עצמה אני נזכרת במטפל עדין הנפש שהכרתי כשעוד לימדתי בתיכון וזיהיתי כטיפוס שעושה שימוש לא נכון באגו ובידע במיוחד כדי לעטוף בעטיפת שי חגיגית את מנהגיו הדפוקים.

MAKO-נשים/סקס ואהבה: http://www.mako.co.il/women-sex_and_love

והרי עדכון בסוגיית הגודל

סקר חדש מגלה שיותר גברים מאמינים במוסד הנישואין מאשר נשים, מה שכמובן לא מפריע להם לבגוד. לנו, לעומת זאת, אין בעיה להודות שהגודל דווקא מאוד חשוב לנו. קבלי פרק נוסף ומרתק במלחמת המינים

לילי שרצקי אלמליח

יש לנו הרבה מה לומר על סקרים. כמו למשל שלא פעם הם מיותרים, חוטאים לאמת ובעיקר משעממים. אבל אז מגיע אחד שממש תופס לנו את העין. אתר האינטרנט הגברי askmen וערוץ הנשים של יאהו shine, החליטו לשלב כוחות ולצאת בסקר שיבהיר אחת לתמיד – מה גברים ונשים באמת חושבים אחד על השני, ומה דעתם על נושאים נפיצים כמו בגידה, חתונה ואיך לא, גודל. 

היופי בסקר הוא שבשל היותו אנונימי, אנחנו זוכות סוף סוף לכנות של ממש. אז נכון שרוב הגברים הודו שהם בעד מוסד הנישואים (למה לא באמת? גם ככה אנחנו עושות את כל העבודה), אבל באותה נשימה, הם גם מסרו שבגידות זה אחלה. במיוחד כשבת הזוג לא יודעת. ויש עוד כמה אמיתות מרתקות שחוסכות לך סקר משרדי זריז. 

מה עושה לנו את זה?

לפני שאנחנו מתחילים במירוץ אחר האחד והיחיד, מהם הנשקים של כל אחד מהמינים? ובכן, 31 אחוז מהנשים טוענות שהסוד שלהן טמון בביטחון עצמי. 28 אחוז מאמינות בחוש הומור. 17 אחוז נאחזות במראה ו-13 אחוז חכמות במיוחד רוצות להאמין שאינטליגנציה היא מקור המשיכה. אם תשאלו את הגברים, שלום אסייג הוא הגבר האולטימטיבי – 34 אחוז דיווחו שמלכודת הדבש שלהם היא ללא ספק חוש הומור. קסם אישי מגיע למקום השני, מראה למקום השישי בלבד וכסף למקום השמיני והאחרון.

דייטים

אחרי שכבשנו אותם בביטחון עצמי והם הצחיקו אותנו למוות, אנחנו מגיעות לשלב הדייטינג. 42 אחוז מהנשים ומהגברים מסכימים שהבחור צריך לשלם בכל דייט ודייט עד שהקשר הופך למשהו רציני. בכמה פגישות מדובר? אין לדעת. מה שכן, סקר עדכני אומר שיש הרבה נשים שיהיו מוכנות לצאת עם גבר חסכן ששולף קופונים בפגישה הראשונה, בעיקר לאור המשבר הכלכלי. 

סקס

בהנחה שהבחור שילם עלייך בכל דייט, ואתם כבר מוגדרים בתוך "זוגיות", יש להניח שיש גם סקס בתמונה. לפי הסקר 60 אחוז מהנשים טוענות שהן ממש לא מחכות עד שהוא אומר "אני אוהב אותך" כדי לשכב איתו.  מצד שני, הגברים שלנו לא ממש מאמינים לנו: 26 אחוז מתוכם הודו שהם משחררים את המשפט הזה לא פעם רק כדי להכניס אותנו למיטה. הנחמה היא שמחצית המשתתפים עדיין שומרים על נאמנות לעצמם וכבוד לפרטנריות וגרסו שלעולם לא יעשו זאת. ובכל הנוגע לסקס עצמו? ובכן, 44 אחוז מהנשים מאוד מרוצות מחיי המין שלהן. ובצד השני של המתרס, 46 אחוז מהגברים טוענים שהם מסופקים אבל תמיד יש מקום לשיפור (כן, דוגי סטייל ושלישייה זה בהחלט שיפור). מה שבטוח, כולנו מסכימים שסקס הוא מרכיב מכריע ומשמעותי בחיי זוגיות. השאלה היא של מי: בין הבעל והאישה, הבעל והמזכירה או האישה והגנן.

גודל

אז סקס יש. השאלה היא אם אנחנו מרוצות מהשירותים הנלווים. 44 אחוז מאיתנו רוצות את הגבר שלנו (כלומר, את איברו) באורך שנע בין 15-10 סנטימטר, אבל 30 אחוז טענו שהגודל לא קובע. מצד שני, אילו היה בידינו לשנות את האורך, אז 19 אחוז מאיתנו היו שמחות להגדיל בעוד שרק אחוז אחד הייתה מעוניינת להקטין. ומה הגברים חושבים על זה? יותר ממחציתם היו בהחלט מבקשים להגדיל. ולא רק את שלהם. בהקשר של החזה הנשי מרביתם רוצים בגודל C ויש גם כמה שקרנים (17 אחוז ליתר דיוק) שהגודל לא משנה להם. 

NRG-ניו אייג': http://www.nrg.co.il/online/43/HP_866.html

הנשים של אושו

בשנות השישים הנשים בקומונה של אושו היו השולטות: נשים בשלות בגילאי 35-40 שתפסו את כל תפקידי המפתח ונחשבו לבודהות מלידה שיכולות להציל את הגברים בעזרת סקס משוחרר. החוקרת סוזן פאלמר בדקה האם הגורו הפמיניסט, שהמליץ לתלמידותיו להימנע מלידה וללדת את עצמן מחדש, אכן הצליח לכונן סדר נשי חדש

מאת:ירון שוורץ

נשים חוגגות באשראם 

אחד האישים הכי דחויים באקדמיה הוא אושו. לאקדמיה קשה איתו, גורו נערץ על ידי מיליונים שהפך לשם נלווה כמעט לכל פעילות רוחנית. אושו-שמושו, כך שמעתי לא מזמן שדרנית מתבטאת בגלי צה"ל. המדיטציות של אושו, התרפיות של אושו – העידן החדש שייך לאושו. באקדמיה מביטים בו בעין עקומה ואומרים, אושו? דבריו הרי ריקים מתוכן. בנוסף, הפלילים שנחשד בהם, העושר הרב שיוחס לו בחייו, כל אלו הופכים אותו לאחד שלא היה מתקבל אפילו לחוג לפילוסופיה.

בכלל קראו לו ראג'ניש, אבל ארבעה חודשים לפני מותו הוא החליט לשנות את שמו, בידיעה ברורה שמיתוג עצמי מחדש עשוי למחוק היסטוריה של שלושים שנות פעילות שנויה במחלוקת. שלושים שנים אמרנו? נו, זה כבר היסטוריה, והיסטוריה היא רקע מצוין לחקירה אקדמית.

שלושה עשורים של פעילות, מיליוני תלמידים, מאות שיחות שתועדו, הוקלטו ונשמרו. אדם שפעילותו הרוחנית חצתה גבולות, מדינות ואת שלושת העשורים החשובים של המאה העשרים – שנות השישים, השבעים והשמונים – שהיה הנביא של הניו אייג' המודרני, שעסק בדת, בפילוסופיה, במדיטציה, בפסיכולוגיה, בפוליטיקה ואפילו בספרות, תזונה והומור. אם נתבונן בעובדות הללו דרך משקפיים של ארכיאולוג תרבות, או של היסטוריון מודרני, נגלה ש"מחקר ראג'ניש" עשוי לתת לנו עוד מבט על המאה העשרים ועל פוטנציאל אנושי אחר שאולי היה שם. כתבה זו תעסוק בנשים, בראג'ניש ובפוטנציאל הייחודי שניתן להן באותם ימים שהתאגדו סביבו בהמוניהן.

סקס הוא אחת הדרכים המומלצות להתפתחות רוחנית

אושו  

לא רבים יודעים זאת, אבל בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת התוודו כמה חוקרים בינם לבין עצמם כי הם עוקבים בשקט ומהצד אחרי ראג'ניש ותנועתו. לאחר מותו החליטה קבוצה זו לקיים כנס חד פעמי בנושא "מה בעצם היה שם?". אותם חוקרים הכירו מחייהם האישיים את ההתנגדות העמוקה של האקדמיה לפעילותו של האיש, ולכן הזמינו לכנס רק את תלמידיו של אושו, הסניאסים. לכבוד האירוע ניסתה חוקרת בשם סוזאן פאלמר להבין מה היה מקומן ותפקידן של הנשים בתנועתו של ראג'ניש. פאלמר ראיינה עשרות נשים שהגיעו מפונה לקומונה המרכזית שהקים ראג'ניש בצפון אמריקה, במדינת אורגון, בשם ראג'ניש-פורם (עירו של ראג'ניש), וגם נשים מקומונה מקבילה שצמחה במונטריאול, קנדה. עבדכם הנאמן מתכוון לעשות שימוש באסופת הנתונים שגיבשה פאלמר ולבדוק מה עומד בצומת שבין נשים, ראג'ניש, מיניות ודת.     

ההיסטוריה מטבעה נוטה להרחיק אותנו מעובדות העבר, וככל שעובר הזמן, אנו נוטים לראות את המצב כיום כעדות למה שהתרחש פעם או כתוצאה שלו. כיום, באשראם של אושו ובקומונות מקבילות שממשיכות את פעילותו, הרוב המוחלט הינו גברי. המנחים, המנהלים, התחזוקה, כולם נתונים בידיים גבריות.

אבל כשראג'ניש היה עדיין בחיים והתנועה היתה בשיאה, היו שם יותר נשים מגברים. באותה תקופה התנועה של ראג'ניש התקיימה לא רק בפונה אלא גם במרכזים מקבילים בארצות רבות, ביניהן יפן, גרמניה, אנגליה, קנדה וכמובן ארצות הברית. גם במרכזים הללו היוו הנשים רוב פעיל ודומיננטי על פני הגברים, ובהתאמה גם ניהלו אותם. מי היו הנשים הללו, מה היה מעמדן, כיצד נראו חיי המשפחה שלהן ומה משך אותן לראג'ניש?

ראג'ניש הכין את הקרקע לכך שבקומונות שלו תהיה חלוקת התפקידים בין גברים לנשים שונה מזו הנהוגה בחברה. הוא לא דיבר באופן ברור על מה שאנחנו מכנים היום בשם "מגדר", ובמקום זאת הציע התייחסות קצת אחרת לנושאים כמו זוגיות, סקס ומדיטציה:

א. הסקס הוא אחת הדרכים הנכונות והמומלצות להתפתחות רוחנית. המודעות מגיעה לשיא לאחר האורגזמה, הזמן חדל מלהתקיים וכל מחשבה נעלמת, ממש כמו ברגעי השיא של המדיטציה.

ב. בני האדם אוהבים לחקור הכול, גם זה את זה, לכן היו מעדיפים לקיים יחסי מין עם כמה שיותר בני זוג. אבל הגברים פוחדים מנשים, המיניות שלהן מרתיעה אותם, ולכן הם החליטו לכפות על החברה חיים של זוגיות קבועה, וכך הפך מוסד הנישואים ל"ארון המתים של האהבה והתשוקה המינית".  

ג. הדרך להארה היא אינדיווידואלית ולכן יש לצעוד

בה לבד. בייחוד חשוב הדבר עבור נשים, מכיוון שבאופיין הן עצמאיות הרבה יותר מהגברים.

ד. לפיכך המשפחה הביולוגית מיותרת. הפתרון הוא חיי קומונות וקיום "משפחות רוחניות" בלבד.
ה. היריון? פעם זה היה אידיאל קדוש. היום זוהי דרך גברית לניצול האישה, להשארתה בבית ולנטילת כוחה הרוחני. מי שבכל זאת רוצה ילדים יוכל להשתמש במדע שבקרוב יציע לנו הזרעה, הפריה ורחם מלאכותיים.

וכך הוא מסכם:

"משחר בריאתה היתה חווה כפופה לאדם. ומאז חיו הנשים בעבדות לטובת הגברים. מבחינה כלכלית לא הורשתה להן עצמאות, מבחינה חינוכית לא הורשה להן להשתוות לגברים, והכי חמור, מבחינה דתית היא נחשבה לפחותה, וכתבי הקודש היו תמיד סגורים בפניה. כנפי הנשים קוצצו בדרכים רבות, אבל הנזק הגדול ביותר שנגרם להם היה בנישואים. הפסיכולוגיה של הנישואים מכריחה הן את הגברים והן את הנשים לפעול כנגד היצר הטבעי שלהם, אולם עבור הנשים היה הדבר כרוך בסוגים רבים מדי של עלבונות. מכיוון שאף גבר לא יכול היה להסתפק באישה אחת בלבד, יצרו הגברים את מוסד הזנות, והפיכת האישה לזונה הינו הרצח הנורא ביותר שיכול היה הגבר לגרום לה".

בקומונה שלו, הבטיח ראג'ניש, תוכל האישה להיפטר מאזיקי המעמד החלש, להפוך למנהיגה ולהוביל עידן חדש בראשות הנשים.

כוהנות ונהגות בולדוזרים

טנטרה 

שלא תטעו, ראג'ניש לא תמך בפעילות הומוסקסואלית. ברוב הקומונות, הדחף לקיום פעילות מינית עם בן אותו המין נחשבה בעיניו למשחק ב"פאזל הקטן", שמשמעותו בריחה מההתמודדות עם "הפאזל הגדול", כלומר עם פיצוח אתגר היחסים בין גברים לנשים. כדי ללמוד את הפאזל הגדול עודדו בקומונות יחסים זוגיים ומיניים קצרי טווח.

בקבוצות התרפיה נלמדו טכניקות שעודדו את המשתתפים לשחרר מעצורים ועכבות, לבטא רגשות מיניים וללמוד להשתמש במגע אינטימי לתרפיה ולחיזוק אנרגטי ולא רק לפורקן צרכים גופניים.
עדויות רבות מספרות שעל התלמידים הופעל לחץ מסוים להתנהג באופן היפראקטיבי מבחינה מינית. יחסי מין עם בן זוג אחד היו גורמים לרוב לכיווץ מצח קל ולפליאה. התפישה היתה כי האנרגיה הזוגית "נתקעת" כאשר בני הזוג מתעקשים לבלות רק זה עם זה. מנגד, כל התמסרות לבני זוג נוספים, אפילו ללילה אחד, נחשבה לשחרור אנרגטי ולצעד חשוב בדרך להתמודדות עם רגשות כמו קנאה, שנאה וכעס.

הסקס נתפש כאמצעי להבנת העצמי ולביטוי עצמי, מוטיבים שהיו חשובים הרבה יותר משיתוף פעולה הדדי. התפתח קוד חדש של מוסר מיני שכלל מושגים ניו אייג'ים כמו "אמון", "להיות פתוח" ו"לחלוק". החופש המיני הצליח להסיר במהירות מכשולים תפישתיים, מוסריים וחברתיים שהפריעו לשינוי תודעתי, והמטרה היתה ללמוד להיות אותנטי בכל אינטראקציה ולא לנסות להציג דמות עקבית. יחסים מיניים כנים ללא מעצורים נתפשו כדרך הנכונה ביותר לעורר באדם אהבה עצמית מחדש.
מובן שהיו גם תלמידים שנהנו מאוטונומיה זוגית בחייהם הפרטיים, אך דרכי ההתמודדות שלהם עם בעיות היו שונות מאלו המקובלות בחברה שמחוץ לקומונה.

מאינטימיות לאוטונומיה

אושו 

מדוע הגיעו לקומונות של ראג'ניש דווקא נשים מצליחניות, רווקות/גרושות וללא ילדים? התשובה לשאלה זו עשויה להצביע על הדילמות החברתיות, הרגשיות והרומנטיות שנשות המערב התמודדו עימן באותה תקופה. ראג'ניש ביקש להוציא את הפמיניזם מהתחום התיאורטי ולהציע פרקטיקה חברתית שתאפשר לנשים לממש את עצמן באמת. 

הנשים הוזמנו להנהיג ולממש את הניסיון, הידע והפוטנציאל שצברו במהלך חייהן, באופן  שלא יכול היה לבוא לידי מימוש בחברה שהעניקה תמיד עדיפות לגברים. בקומונה של ראג'ניש הן יכלו לנטוש בקלות את אותם תפקידים שבאופן מסורתי-חברתי הוקצו להם, הן  כבר לא חשו מחויבות להיות עקרות בית או אמהות וגם לא נאלצו לחוש כישלון אם לא מילאו בהצלחה את התפקידים הללו. נשים קרייריסטיות שוויתרו על ילדים, נשים שלא הצליחו להרות, נשים שאיבדו את ילדיהן ומשפחתן בתאונות, כל אלו מצאו מפלט בחברה ששמחה לקבלן.

עניין נוסף, שאינו טריוויאלי כלל וכלל, היה העובדה שנשים רווקות מעל גיל ארבעים הוזמנו לחזור ולמצוא את כוחות הפיתוי והחיות שהודחקו עם השנים מכורח הלחץ החברתי. בניגוד למסורות דתיות רבות, שבהן אישה מבוגרת אמורה להפנות עורף לחיי ההוללות ולתור אחר חיים רוחניים בנזירות ופרישות סקסואלית, קיבלו הנשים אצל ראג'ניש את התמיכה החברתית לחזור וליצור את עצמן כסקסיות ואטרקטיביות ולחדש את פעילותן המינית.

"המאהבת" היתה המעלה הרוחנית הגבוהה והנחשבת ביותר. בנוסף, שמירה על אורח חיים צמחוני, עבודה פיזית, השתתפות יומית במדיטציות אקטיביות, בריקוד ובשירה וכמובן גם הימנעות מהיריון, כל אלו העניקו לנשים בקומונות מראה רענן ובריא, שהוציא אותן ממשוואת ההזדקנות.

"כל אישה יכולה להפוך לחץ לכיוון האלוהות. הברכה שהיא מביאה עימה, הנועם, היופי שלה, האהבה שלה, הדבקות שלה יכולים להראות לנו את הדרך למציאות גבוהה יותר של ההוויה, לאזור הגדול של התודעה"

אורגזמה כפנס להארה

אושו 

אך האם בכך מסתכם החלום הפמיניסטי? האישור להימנע מנישואים ומאמהות? האישור למתירנות מינית נשית ולדומיננטיות נשית בחברה? האישור של "המאהבת" כתפקיד רוחני? ראג'ניש זיהה משהו מעבר לכך; הוא הבחין ביכולת רוחנית שלא היתה מובנת מאליה, שהוחבאה והוכחשה על ידי המין הגברי:

"אישה יכולה להפוך לתלמידה המושלמת ואף למאסטרית המושלמת, אף גבר אינו יכול להתחרות עם נשים באיכויות הללו... לנשים היתה מאז ומתמיד היכולת לחדור לפנימיות של הגבר, לבחון את המוסר שלו, את האאורה שלו, את הכריזמה שלו. אבל הכישרון הזה הפחיד את הגברים, הם עשו כל מה שיכלו כדי לקחת מנשים את היכולות הרוחניות שלהן, הם בחרו להדגיש רק את הממד הפיזי, רק את המשיכה הסקסואלית, כל דבר שהיה יכול להיתפש כרוחני מצדן הציגו הגברים ככישוף, כמקור הרע. לכן היו חייבות הנשים לשמור על גופן כל הזמן ולא יכלו לטפל בצד הרוחני שלהן... מיליוני נשים חיו ומתו ללא הידיעה שהן מסוגלות לחוות אורגזמה, ומובן שאף אחת מהן גם לא ידעה שאותה אורגזמה שנאסרה עליה יכלה גם להעביר אותה לממד רוחני שונה, ואפילו להיות הפנס בדרך שלה להארה. 
 
"בחזון שלי, העידן הבא יהיה עידן הנשים. הגברים ניסו במשך יותר מ-5,000  שנה ונכשלו. עתה הגיע הזמן לתת לאנרגיות הנשיות להשתחרר, ואם הנשים עצמן לא ישתחררו הן לא יוכלו להפוך למוארות. אותן תנועות לשחרור האישה לא יוכלו לעולם להעניק להן את אשר הן מחפשות. רק אישה-בודהא תזכה לחופש מהאזיקים החברתיים שבהם היא שבויה... אלפי נשים נאספות סביבי, דבר זה לא קרה לפני כן מעולם, המסע הרוחני היה תמיד עניין גברי. עתה הגיע תורן של הנשים".

אם נבחן את החברה הנורמלית, אם נתבונן בדתות השונות שבהן נשים יכולות או מאולצות להיות חברות, אם נבדוק את רוב הכתות והדתות שנדדו מהמזרח למערב, נראה כי אף אחת מהן אינה מאפשרת לנשים את ההתנהגות החברתית האחרת שמציע להן ראג'ניש. רבים מהתלמידים הרוחניים שהסתובבו בהודו בשנות השבעים והשמונים ידעו לציין שראג'ניש היה אחד הגורואים היחידים דאז שלא התייחסו בזלזול לנשים, לא ראו אותן כנחותות ולא התעקשו על פרישות מינית. 

אישה שבאמצע החיים חשה את עצמה נטושה, לא מושכת ומדוכדכת הוזמנה להצטרף לקומונה של ראג'ניש, להחיות את עצמה מחדש ואף להעניק לחייה נופך רוחני. סביר להניח שאישה שהיתה פועלת בסגנון ראג'נישי מחוץ לקומונה היתה נתפשת כבעיה מוסרית, כדמות מגוחכת שיש להתייחס אליה בחמלה בשל חולשותיה. אצל ראג'ניש התנהגות כזו היתה מתפרשת באופן ברור ככריזמטית.

בסיכום מחקרה אומרת פאלמר כי לאחר שבחנה יותר מעשר כתות ודתות חדשות שהתפתחו באמריקה, ואף כאלו שנדדו מהמזרח למערב, כמו תנועות זן ומסדרי הארי קרישנה, היא לא מצאה באף אחת מהן מקום כה נרחב לנשים כמו אצל ראג'ניש. מקום שהעניק להן אפשרות למנהיגות נשית, חיים מדיטטיביים וביטוי מיני ללא הגבלה. מקום שבו גם נשים בנות ארבעים, קרייריסטיות וללא ילדים, יכלו לראות עצמן כמבורכות וכרוחניות.
נכון, כתבה זו מתעלמת מחשדות רבים שהועלו לאורך ההיסטוריה לגבי אותו אושו-ראג'ניש על ניצול תלמידים, הפקרות, הדחה לפשעים ועוד מעשים פליליים, אבל, מעבר לכך, היא מבקשת להציג כת ייחודית לזמנה שהציעה מרחב למנהיגות נשית, אינטימיות פיזית וחיים קומונליים שכוונו להתפתחות רוחנית ומדיטציה.

קיומה של קומונה כזו, כאירוע היסטורי ייחודי, בתקופה המודרנית יכול רק להעיד על התקופה שבה אנו חיים ולהעלות את השאלה, האם זה באמת העידן החדש, או שמא אנחנו למעשה משחזרים את עצמנו משחר ההיסטוריה שוב ושוב ללא כל התקדמות של ממש?

על המחבר

ירון שוורץ הוא בוגר החוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב והתמחה בהגות הודית מודרנית. כיום הוא סטודנט בתוכנית ללימודי מגדר של אוניברסיטת בר-אילן

המאמר פורסם לראשונה בגיליון יולי של המגזין "חיים אחרים", ירחון אלטרנטיבי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית

מתוך "KabalaLove הקבלה של הלב": http://www.kabalove.org/

ילדים צריכים לראות אהבה

מאמר לעכבר הבריא. אוהד אזרחי. מאי 2007.

מתוך האתר הנפלא והמקסים של מיכל,שי,אריאל ושרון: http://sexmisty.telaviv.st/Front/Pages/pages.asp?id=166907

עשרת הדיברות של סקס מיסטי לסקס משובח

הכל פתוח

אניטה ומיכאל חזין התחתנו, הקימו משפחה ובגדו בסתר

יעל חן

כשמביטים באניטה ומיכאל חזין, ואני אומרת זאת בתקווה לא להישמע מתנשאת או יהירה, קשה לדמיין איך בני הזוג העגלגלים והמקסימים האלה מבלים חצי חיים בבגידה בבני זוגם. אבל זה מה שקורה, ואף מעוגן בתיאוריה שלמה שמסבירה למה הם בוגדים זה בזו ולמה החליטו אחרי שהתגרשו ונישאו מחדש, שמספיק לשקר ­ יותר טוב לעשות את זה בגלוי.חזין, 54, הוא צייר מחונן. תערוכה משלו, "צלילים בתערוכה", מוצגת משבוע שעבר בגלריה ברנרד בתל­אביב (תוצג עד תחילת ינואר). בתערוכה עשר תמונות, חלקן בגודל של יותר משני מטרים, המציגות כלייזמרים ממקומות שונים בעולם והכוללות גם ציורים מלאי עוצמה של הנגנים הרוסיים המנעימים לנו בקרן רחוב.הוא גדל באודיסה, בבית של ציירים: אחיו, אביו, כולם ציירו מיום שהוא זוכר את עצמו. הוא עצמו בוגר בית הספר הגבוה לאמנות ברוסיה, ותערוכות שלו הוצגו ברחבי העולם: בניו יורק, בוסטון, תל­אביב, מיאמי, מוסקבה ושווייץ. 11 ציורים שלו נרכשו על ידי מוזיאונים נחשבים בעולם, המוזיאון היהודי בניו יורק, המוזיאון לאמנות מודרנית בדוברובניק, המוזיאון לאמנות מודרנית במוסקבה, מוזיאון אולדן בשווייץ, ועוד. לארץ הגיע עם ד"ר אניטה חזין, רופאת שיניים, בשנת 1972, כששניהם מבריחים מאות זוגות של תחתונים עליהם רשומים שמות של סרבני עלייה מאודיסה. בני הזוג היו כבר מטופלים בתינוקת, נלה; כיום היא בת 31, אם לשניים והשלישי בדרך, מורה למתימטיקה בתיכון. החזינים התיישבו בנתניה, בה הם מתגוררים עד היום. עד מהרה נולדה בת שנייה, ליאנה, כיום בדרך להיות עורכת דין. מיכאל, שכל רצונו היה לצייר, נאלץ לעבוד בעבודות שיביאו הביתה פרנסה: גרפיקאי במשרד פרסום ובעל עסק עצמאי של הדפסי משי, כשהוא תומך באניטה שסיימה בארץ לימודי רפואת שיניים, ומטפל בילדות; אלא שעם כל העיסוקים והלחץ, מסתבר, מצאו בני הזוג זמן לרומנים מהצד.­ תמיד חייתם בצורה כזו? מיכאל: "ברוסיה לא דיברו על נישואים פתוחים. מי הכיר כזה מושג? אבל מרגע שבאנו לארץ, אחרי ארבע שנות נישואים, התחלנו לחיות כל אחד איך שהוא רצה".­ כלומר?אניטה: "בגידות".מיכאל: "מה זה בגידות? לאניטה ולי היו יחסים עם אנשים אחרים, בסתר".­ אניטה, היה לך מאהב?"כן. היתה לי אהבה במשך שלוש שנים".מיכאל: "תגידי את האמת, את לא לבד. כל הנשים ככה. לי זה כבר ל א משנה. בעיניי, אשה שלא בוגדת היא אשה שאין לה הצעות, שלא רוצים אותה. הכל תלוי במחיר, במה שמציעים לה, ואני לא מתכוון למחיר כספי. כך גם גבר. אין שום הבדל בינינו".אניטה: "היו לי כמה נאגלות של אהבות. זה קרה כמה פעמים במשך השנים".­ מיכאל, ידעת מה קורה?"לא רציתי לדעת ולא רציתי לראות. גם לי היה באופן קבוע נשים אחרות, גם לי היו אהבות. סתם סקס זה לא קבוע, היו לי נשים קבועות".­ ואיך הסתדרתם עם השקרים?"לא שיקרנו. פשוט לא דיווחנו. חסר זמן לסקס עם מישהו אחר? תמיד יש זמן. לא נעלמנו מהבית לשעות ולא לימים". אניטה: "באנו מהעבודה בזמן...".­ הסודות לא הרחיקו ביניכם?מיכאל: "אני מומחה בסודות. אני יכול להסתיר נהדר ואף אחד לא יידע מה יש לי בפנים. זה החלק שלי, המוגן. הקשר שלנו המשיך להיות חברי. נכון שלא דיברו על החלקים האינטימיים שלנו".אניטה: "מהיום שנישאנו, לא היינו בקישקעס אחד של השני. לא שאלתי אותו אף פעם 'לאן אתה הולך', או 'למה אתה הולך עכשיו'".מיכאל: "לא ידעתי כמה כסף יש לה בחשבון, מעולם לא פתחתי מכתב שלה, אפילו שהוא בא מהרשויות. הפרטיות נשמרה תמיד".­ המשכתם לעשות סקס זה עם זו?מיכאל: "כן. לי לא הפריע לשכב איתה ועם אחרות". אניטה: "גם לי לא".­ אם שניכם הייתם מאוהבים באחרים, למה לא נפרדתם?"לא חשבתי לעזוב, אפילו שהציעו לי נישואים. לא רציתי להתגרש ולהתחתן עם מישהו אחר".מיכאל: "נפרדנו רק כשהייתי בן ארבעים. עד אז, לא רציתי לפרק את המשפחה. בגיל ארבעים עברתי משבר ורציתי אתנחתא. אנחנו מכירים זה את זו מכיתה ד'. כשאניטה באה לבית הספר שלנו, אמרתי לה: 'את תהיי אשתי'. כשהייתי בן ארבעים, החלטתי שמספיק".את התהליך קיצרה אניטה, שלפני שש שנים התוודתה בפני בעלה על אהוב חדש בחייה. מיכאל אמר לה שזה מתאים לו, כי הוא רוצה להתגרש, המסגרת חונקת אותו, והוא לא מתפתח כמו שהיה רוצה.­ בקיצור, קפצת על המציאה.מיכאל: "זה היה אחרי שעברתי סדנת מודעות עצמית שהיתה אז מאד מודרנית, I AM. עברתי שם גם את השלב המתקדם. הבנתי שאם לא אוהב את עצמי, לא אוהב אף אחד. היה לי חשוב להתחיל לצייר בלבד, לא לעסוק בעוד כל מיני עבודות. רציתי לגור לבד".­ אניטה, איך הגבת?"לא שמחתי, אבל נשארנו ידידים. מאיתנו עורכי דין לא הרוויחו. תוך חצי שעה סגר נו הכל, דיברנו עם הילדות שהיו אז בנות 20 ו­13. לא היו סקנדלים".אגב הילדות, אומרים בני הזוג, עד לגירושים הן לא היו ערות לצורה המיוחדת בה חיים ההורים. אז, בשיחה הקשה המבשרת על פרידה, הודיעו להן אניטה ומיכאל שלכל אחד מהם יש מאהבים.­ איך הן הגיבו?מיכאל: "הן מאוד שמרניות, אבל לי היה חשוב לא להסתיר יותר, שאצלנו בבית הדיבור יהיה חופשי והבנות יקבלו חינוך הכי פתוח שיש. שכל הכביסה המלוכלכת תתכבס בבית". בשש השנים שחי לבד, עזב חזין את נתניה לטובת תל­אביב וצייר 18 שעות ביום. הוא החל להציג את ציוריו בהצלחה בכל מיני ערים בעולם, כשאין בלבו ספק שהניתוק הביא פריחה. "העזיבה הצמיחה אותי", הוא אומר. "לולא עשיתי את הצעד הזה, לא הייתי מגיע להיות אמן מוכר בעולם. יצאתי מהמסגרת, הורדתי התחייבויות למשפחה". ­ אגואיסטי קצת, לא?"אז מה? אגואיסט זה רע? נרקיסיסט זה רע. אגואיסט, על פי אמונתי, לא יעשה רע לאיש כי הוא גם לא רוצה שיפגעו בו. זו אהבה עצמית. את הילדות שלי ראיתי, הן באו אליי, אבל לא היו לי התחייבויות. לא הייתי צריך להפסיק לצייר בשביל לצאת לארוחת ערב משפחתית".­ ואהבות, היו ?"היו הרבה נשים, אבל הייתי חופשי. 90 אחוז מהזמן הוקדש לאמנות. כשעליתי על דרך המלך, הבנתי שאני צריך להיות עם אניטה, שהגירושים הסתיימו מבחינתי. נפגשתי איתה וביקשתי ממנה להתחתן איתי שוב. הצעתי לה את התוכנית הקודמת, שכל אחד יחיה חיים משלו, יעשה מה שהוא רוצה, והעיקר שנהיה ביחד. אמרתי לה שלא מסתירים יותר. היא רוצה לנסוע לכמה ימים? שתיסע. אני רוצה לנסוע? אני נוסע. יותר חשוב לא לשקר, שקר זה הכי גרוע".­ אניטה, זה התאים לך?"כן. הוא הציע שנינשא בחתונה דתית, יש לו אח סופר סת"ם שאירגן לנו חתונה ממש חרדית. ברוסיה לא התחתנו בחתונה כזו".­ למה זה היה חשוב לכם?מיכאל: "שנינו מאמינים באלוהים ואני גם לומד קבלה". ­ התנ"ך לא כל כך תומך בדרך החיים שלכם.מיכאל: "מי אמר?".­ "לא תנאף" מוכר לך?"אני לא מתייחס לזה ככה. בעיניי, אם רב ראשי מתפלל בראש השנה בבית כנסת ממוזג, שאת המיזוג בו הניח פועל ערבי, והחשמל זורם, לי מותר לנאוף. כל אחד מסדר לו את החיים על פי הדת, איך שנוח לו".­ אניטה, איך עברו עלייך השנים בלעדיו?"לא היה לי רע בלעדיו, אבל אני אוהבת להיות איתו. טיילתי, עבדתי, הייתי עם הילדות. היו לי בחורים שהכרתי". מיכאל: "ללא ספק".­ עכשיו את יודעת שהוא שוכב עם אחרות?אניטה: "כן. לא מפריע לי. החלטנו שהנפשות שלנו מחוברות וזה יותר חשוב מהגוף".מיכאל: "סקס זה גוף שוכב עם גוף. אנחנו ישנים אחד עם השני".­ אניטה, את לא קצת נגררת לזה?"לא, גם לי זה טוב, ההרפתקנות, להכיר עוד ועוד. אני אסביר לך איך זה עובד: לפעמים פוגשים מישהו, נוצרת סימפתיה גם אצלו וגם אצלי, בשלב מאוחר יתר נוצר קליק והרפתקה מינית. אני לא יוצאת לחפש אותה".מיכאל: "אם זה בא, זה בא. אני עובד בסטודיו רוב היום, לא מחפש ברחובות. דברים כאלה באים לבד, ובקלות".­ זה תורם לאמנות?"החופש תורם לה. אני לא שובר את הראש במה שלא קשור לאמנות, היא הכי חשובה לי. הנאמנות שלי לאניטה היא נפשית. אותה אני אוהב, אבל זה משפט שלא הוצאתי מהפה עשר שנים. ככה גדלתי. אבי לא אמר מעולם שהוא אוהב אותי או את אמי, ואני גם כזה. לילדות ולנכדות שלי אני אומר שאני אוהב אותן".אניטה: "זה בסדר, אני מרגישה שהוא אוהב אותי. הוא ביישן. קשה לו לדבר".­ החברים שלכם יודעים כל מה שסיפרתם לי?מ יכאל: "לא בפרטים, בכללי. אם שואלים אנחנו עונים, כדי לא לשקר. אבל לא כולם שואלים. זה מאיים עליהם. אם זה קורה אצלנו, זה עלול גם לקרות להם, וזה מפחיד מדי".

מאמר זה פורסם ב-NRG.

מסקנה:היו נאמנים לעצמכם ותאהבו את בן/ת זוגכם/תכם.