לשחרר את המין מאשמה

ואת אלהים מהנזירות

אוהד אזרחי

מתוך עמותת ישראבלוג יחסים: http://relations.nana10.co.il/Section/?SectionID=2668

אם אין גן עדן

פורנו בעזרת השם

חנה לאה חיימזון (ג`נה ג`יימסון) וחברותיה החסודות   צילום : GettyImages 

איסי ברגר

איסי ברגר מנפץ כמה מיתוסים הקשורים בחיי המין של חובשי כיפה: מסתבר כי גם במגזר הדתי יש סקס לוהט בשלל אפשרויות מקובלות

 ברוך, שעשני אישה - וגם אותה וגם אותה   צילום : gettyimages   

בשישי האחרון, אחרי ישיבת פרלמנט סוערת במיוחד בבית קפה בהשתתפותה של החבורה הקבועה, התחלתי לתהות איך מפיקי הפורנו בישראל היו מצלמים קלטת פורנו בכיכובם של דתיים. המחשבות עלו אחרי שבפרלמנט השתרבב שמו של חובש כיפה ואישיות מאוד מוכרת, שבגד באשתו לאורך השנים. אחד הנוכחים בשולחן סיפר כי אותו דתי אוהב את זה חזק. אחר כך, כרגיל בסוגיות שכאלה, הרגלי המיטה של המגזר הדתי נידונו בין החביתה לכוסות הקפה ואיתם גם השאלות שהופנו לפרשן לענייני דתיים, איסי ברגר. "איסי", שאלה מישהי, "זה נכון שהדתיים עושים את זה דרך חור בסדין?" וגם "תגיד, איסי, דתיים מזיינים עם כיפה?".

 לנשק יזיזה   צילום : gettyimages   

אבל עם כל הכבוד להיכרות שלי את המגזר הדתי למחלקותיו וסניפיו, עדיין אין לי שמץ של מושג איך לתאר פורנו דתי אותנטי. אז אתמול, למטרות תחקיר בלבד, הזמנתי סרט פורנו מטופש ב-VOD. אני בכלל בן אדם של סרטים ארוטיים, סתם כי אני לא מת על אינסטלטורים וגננים. בפורנו הזה כולם שכבו עם כולם: הכוכבת הבלונדינית המקועקעת, מלהקת של סרטי פורנו במקצועה, עשתה ברמן, מתחרה טריאתלון, גנן וגם את הבת של שחקן סרט הפורנו שאליו היא מלהקת. בעולם הדתי בטח היו מתחילים את העלילה כשעוזרו האישי של אחד הרבנים מתקין מזוזה בחדר העבודה של אשת הרב בסרט "מזוזות לוהטות", בהתחרמנות קשה בין מתפלל למתפללת אחרי תפילת מוסף של שבת בסרט "צדיקה ושמה תשוקה", או באקט הומו-ארוטי לקראת צום יום כיפור בסרט "בולבולים במקווה".

 יש חור בסדין ... תסתום אותו יוסף   צילום : gettyimages   

זה לא אישי

מאת:אוהד אזרחי

מתי בפעם האחרונה עשיתם סקס בשביל להפגיש את הקב"ה עם השכינה? כמו בימים של כנען?

אוהד אזרחי מציע להניח בצד את העדפותינו הפרטיות ולעשות אהבה טראנס-פרסונלית

ישנם באהבה שלושה מישורים של קיום, שרק שניים מהם מוכרים בחברה המערבית המודרנית בה אנו חיים. הקודים של המוסר החברתי בחברה שלנו מקדשים רק את האהבה הפרסונאלית – אהבה בין זוג אהובים, המכירים זה את זה, שהיכרותם הולכת ומעמיקה ככל שאהבתם נבנית, וכלל שהקשר בינם מתחזק.

הקודים החברתיים שלנו מקדשים את האהבה הזו. היא נחשבת כשרה, ואף מומלצת. הקודים החברתיים שלנו מכירים גם מישור אחר של אהבה, והיא האהבה הבלתי פרסונאלית. סוג יחסי האהבה הללו נחשבים כפסולים בחברה שלנו, ולמעשה אנו נבקש לומר שאין בהם בכלל אהבה - שזו רק תשוקה, זו מיניות גרידה ואין בה לב ואין בה גילוי של אהבה. אותם יחסים בלתי פרסונאליים מוכרים לנו כיחסי זנות למיניהם. בין אם מתרחש הדבר בין גבר X לבין הזונה לוליטה, ובין אם מתרחש הדבר בשירותים של איזה בר מזדמן - אותה פריקת יצרים מיניים אינה נחשבת אצלנו, ובצדק, לגילוי של אהבה, היות וחסר בה המרכיב הפרסונאלי. X ולוליטה אינם יודעים כלום זה על זו וגם לא מעניין אותם באמת לדעת. כנ"ל גם הבחור והבחורה שנפגשו בבר. כל שהם רוצים עכשיו זה להפיק משהו זה מזו, ואין להם כוונה לצלול זה אל לבבה של זו באותו מפגש מיני. מרכיב ההיכרות הפרסונאלית נעדר מאותו מפגש, ולכן אנו מבינים כי אין הם יכולים כלל ללכת "לעומק" במפגש שכזה, בו הלבבות סגורים מלכתחילה, ורק הדחף המיני מחפש פורקן דחוף.

התרבות ההלכתית היהודית הקצינה את הגישה הזו ובעצם בחרה להתייחס לכל אקט מיני שאיננו נערך במסגרת של חופה וקידושין כ"בעילת זנות". גם חבר וחברה שחיים יחד ונאמנים זה לזו, עושים אהבה ולומדים להיפתח עוד ועוד זה אל זו נחשבים בהלכה היהודית כמי שמקיימים "בעילת זנות".

הקדשות של כנען

אבל בתרבות הפגאנית הקדומה היה רובד נוסף של מפגש מיני - רובד שהיהדות בחרה להפקיע מסל התרבות הכשרה, ואף הצליחה לעשות זאת בגדול בעולם כולו, על ידי שליחותיה  - הדתות המיסיונריות - הנצרות והאיסלאם - שהכחידו את הפגאניות בחרב המונותאיזם: התרבות הפגאנית הקדומה ידעה שיש רובד נוסף שבו חיה האהבה, והוא איננו רובד פרסונאלי, ומבחינה מסוימת - דווקא משום כך הוא קדוש ביותר, ויכול לנסוק לגבהים, או לצלול לעומקים, שמעבר.

למי שעסקו במין אהבה שכזו קראו בארץ כנען "קדש" או "קדשה". הקדשים היו אנשים – גברים ונשים – שעסקו במיניות מקודשת במסגרת פולחן דתי פגאני. במסגרת אותו פולחן לא נוצר קשר אישי, פרסונאלי, בין האדם העולה לרגל למקדש האלה, למשל, והקדשה שלרגליה הוא עולה או שוכב. היא, כאינדיבידואל, לא היתה משמעותית במפגש המיני שהתבצע באותו מעמד. מה שהיה משמעותי הוא האלה אותה היא ידעה להנכיח דרך גופה המיני, האלה אותה פגש המאמין ולה סגד ביראה ואהבה. כשכהן וכוהנת תינו אהבים במקדש לא היה זה מפגש אישי, בינו לבינה, בין האישיות שלו לאישיות שלה – את זה הם יכלו לעשות בבית. מה שהתרחש שם זה הנכחה של האל והאלה - של היסוד הזכרי והיסוד הנקבי בקוסמוס דרך הגופים המיניים של שניהם, שמאפשרים לשני היסודות הללו להזדווג ולעשות אהבה. לאהבה הזו אני קורא "אהבה טראנס-פרסונאלית".

"הצלחתו" הגדולה של המוסר היהודי, דרך שלוחותיו האסרטיביות בנצרות ובאיסלאם, הכחידה למעשה את האופציה לאהבה טראנס-פרסונאלית. הקבלה השיבה את האופציה הזו, למתי מעט המסוגלים לכך, אך היא הגבילה זאת רק לתוככי המסגרת הזוגית. הקבלה והחסידות איפשרו לבני זוג שזיככו עצמם להתעלות אל מעבר לאני האישי בעת מעשה האהבה, ולחוות את הזיווג האלהי בתוך המערכת הזוגית. כך נתפרשה אמרתו הידועה של רבי עקיבא "איש ואישה זכו - שכינה ביניהם..." את המילה "זכו" הסבירו החסידים כ"זיככו" - כלומר אם הם מזככים את עצמם כך שאישיותם הופכת שקופה לאור האלהי –  תשרה ביניהם השכינה. במצב שכזה הגבר זוכה לראות באשתו, בשותפתו לחיים, לא רק את אותה אישה בעלת האישיות המסוימת מאוד, שיש בה נקודות מקסימות יותר ונקודות מקסימות פחות, אלא גם סוג של נוכחות נשית גדולה, שמעבר לאישיותה הפרסונאלית – הוא זוכה לראות בה את השכינה עצמה, ודרכה לעבוד את השם, וכך גם היא רואה וזוכה בו.

אהבה פרסונאלית לא יכולה להתקיים באמת

למעשה – לסוג זה של עבודה אנו, בדרך הקבלה של האהבה - KABALOVE - מקדישים את חיינו רוב הזמן, ורוב העבודה שאנו עושים עם זוגות ויחידים, בין בסדנאות ובין במפגשי יעוץ והדרכה מכוונת לאפשר לאישה ולאיש להתעלות מעבר לטריוויאלי, מעבר לבנאלי, ולחוות את האיחוד שלהם כאיחוד של האל והאלה, של הקב"ה והשכינה, דרך כל מה שהם עושים יחד - לא רק דרך המין - אלא דרך כל מעשה, שמבחינת הקבלה ממילא הוא בבחינת זיווג.

המהפכה היהודית של חז"ל ידועה כמי שהעבירה את עבודת המקדש מירושלים החרבה אל ביתה הפרטי של כל משפחה ומשפחה בעם. העקרונות אותם זיקקנו מתוך הספרות הקבלית ומתוך הניסיון והלימוד עם מורינו האישיים, מאפשרים לנו לחיות ביום יום מתוך תודעה של עבודת קודש. עבודת הקודש הזו מתבטאת באופן בו בני זוג יכולים לשוחח זה עם זו, לסעוד יחד, לנסוע ברכב, לעשות קניות או לעשות אהבה. הכל למעשה הופך ל"לעשות אהבה", והכל הופך למצב בו אנו מודעים אל נוכחות השכינה דרכנו, וחוגגים אותה, מרגע לרגע.

וחשוב מכך - מה שנוכחנו לדעת הוא שכשבני זוג אינם מסוגלים להפוך את האישיות שלהם לשקופה, כך שתזרח דרכם האהבה האלהית - הם סובלים. לשון אחר: אהבה פרסונאלית גרידה לא יכולה להתקיים באמת. או שהיא מתעלה להכיל בתוכה את האהבה הטראנס-פרסונאלית, או שהיא נופלת להזניה הדדית, וליחסים סב-פרסונאליים, בהם הגבר והאישה מקיימים יחסים של ניצול הדדי, השתמשות הדדית, והרבה סבל פנימי.

ספר רוחני למבוגרים בלבד

הספר "לילות פרא" מאת מורנו וידידנו דיוויד דיידה, אותו אנו מציגים לאחרונה כ"ספר רוחני למבוגרים בלבד" – כלומר לבוגרים רוחנית – מוקדש כולו להעברת המסר של האהבה הטראנס פרסונאלית. מיקונוס, אותו מורה אגדי (שגם אנו זכינו למספר מפגשים איתו), מנחה בספר את דיידה הצעיר ואת חבריו הקרובים להכרה ביכולתם לא רק לאהוב ולהיות נאהבים באופן פרסונאלי, אלא גם "לחיות כאהבה" (living AS love), או כיצד להניח לאהבה לחיות דרכם (To be lived by love) ו"להיפתח לאחד הגדול" – באופן טראנס-פרסונאלי.

מתוך "אמא אדמה":  http://www.ima-adama.co.il/

קניתי איש את ה'

מאת:אירית רושין

אחרי האירוע, שבעקבותיו גורש "הזוג הראשון" לחיים של כאב וכעס אל מחוץ לשערי גן העדן, מתרחש המובן מאליו - חוה הרה, ויולדת את בנה הראשון - ותהר ותלד את קין ותאמר: "קניתי איש את ה'".

 

למה מתכוונת חוה כשהיא אומרת - קניתי איש? כיצד בכלל אפשר לקנות אדם?

הרי בני אדם הנם ברואיו של אלוהים, לו הם שייכים, ותמיד יהיו שייכים רק לו, אז מדוע אומרת חוה קניתי איש מאת ה'? ועוד יותר מכך - הרי אנו עצמנו אלוהיים, וניצוץ ממנו מצוי בתוכנו, אז איך אפשר לקנות "את ה'"? ממתי הוא בר רכישה?  וחוה הרי מדברת על בנה, כיצד אם כן, היא מתייחסת אליו כאל רכישה? כאל חפץ אותו קנתה?

 

מה באה התורה ללמדנו כאן? שהחטא הקדמון יצר בתוכנו טעות תפישתית לגבי מי אנו ומהי מהותם של שרינו הבינאישיים: אנו, בני האדם, מדמים לנו כי הננו נכסים אחד של השני, קניינים, חפצים ברי רכישה. שאנו רשאים לקנות זה את זה ולהיקנות אחד בידי השני.

הגירוש מגן העדן, אם כן, מכיל בתוכו בין שאר האבדנים שאנו חווים, את אובדן טוהר מערכות היחסים שביננו לבין האחרים.

 

החטא הקדמון, כפי שהצגתי את הנושא במאמרים אחדים ובספרי נחש קדמון, הינו התעוותותה של האנרגיה המינית. עיוות זה משתלשל מדור לדור דרך פחדם התהומי של ההורים מאנרגית המין של עצמם. כהורים, אנו מקרינים ומטביעים בילדינו את הפחד מפני אנרגית המין רבת העוצמה. אנו חוששים שמא נאבד שליטה על חיית המין שבתוכנו והיא תסחוף אותנו לגלוי עריות - האיסור הראשוני של הגזע האנושי.

 

מתוך פחד זה, דור אחרי דור, בני האנוש כולאים את אנרגית המין שלהם, כבר מגילאים צעירים. כליאתה של אנרגית המין מעוותת אותה, והופכת אותה לחיה מפלצתית החיה במרתפי תודעתנו. וזהו זרע הרע בתוכנו.

 

אנרגיה מינית במקורה היא אנרגיה אלוהית מקודשת. זוהי הבריאה בהתגלמותה.  אנרגיה מינית היא אנרגיה שמהותה היא הקרנה מן המרכז החוצה. זוהי מהות של חשיפת הטוב, היפה, החזק, הפורה, הזורם, הנותן, מאיר, המעניק, האוהב.

הקרנה החוצה, הינה מיסודה מהות אלוהית, והיא הפכית ל-החבאה, הסתרה, גניזה, בושה, עצירה - לשם הוסטה האנרגיה המינית האנושית. כלומר זרימת האנרגיה המינית האנושית הפכה כיוון מנתינה, לגזילה. מכיוון של הזרמת שפע, לכיוון של כיווץ ואגירה קמצנית, מפוחדת. מחוויה של הקרנת אור יקרות, לחוויה של בור חשוך שאין בו טיפת אור.

 

כליאת האנרגיה המינית שלנו יוצרת בנו חור ענק חסר אנרגיה - ריק תודעתי שהיה מלכתחילה אמור להתמלא באור המיני אך נותר ריק ממנו. מלאות אנרגטית יוצרת בנו תחושות נפלאות - אני אהוב, אני בר יכולת, אני עוצמתי, שמח, אוהב. בור תודעתי, אם אנו מקושרים אליו, יוצר בנו תחושות קשות ביותר - אני בודד, אני כלי ריק, מדוכא, חסר חיים ועוד.

 

עיוותה של האנרגיה המינית שלנו מעכיר כל חלקה טובה במערכות היחסים שלנו עם הזולת. החור התודעתי שבנו הופך אותנו לרוכשים ולנרכשים.  הבור שבתוכנו גורם לנו להרגיש חסרים וכדי להשלים בנו את החסר אנו מבקשים לרכוש לנו דבר שישמש אותנו כמשלים. כיחידה שחודרת אל הבור ויוצרת בו תחושת מלאות.  אנו רואים באחר אמצעי לתחושת השלמות של עצמנו - כלומר חפץ בעל חשיבות עליונה או במלה אחרת - אהוב. מכאן באה הרכושנות ביחסינו הבינאישיים.

 

כשאדם מסויים מוצא חן בעינינו, משמע שהוא נראה לנו כמי שעשוי לשמש אותנו כ"ממלא בור". אנו מתכווננים עליו, ורושמים אותו בתודעתנו כמטרת יעד לרכישה. אנו אומרים בלא-מודע שלנו: "אדם זה אמור מעתה למלא את הבור שבי ולכן עליו להיות כולו שלי ורק שלי. שהרי אם אכניסו פנימה ואחר כך הוא ילך לו, יישאר החור שבי פעור ובלתי נסבל. פצע מכאיב. חלל זועק בבדידותו השחורה".

 

מאותו רגע שהתעורר חפצנו באדם מסויים, גם אם עוד לא הכרזנו עליו רשמית כי הוא בבעלותנו, ואפילו לא יידענו אותו שהוא הפך להיות יעד לרכישה, הרי שבחוויה שלנו הוא כבר שלנו מכיוון שבינינו לבין עצמנו כבר פתחנו עבורו את הדלת אל הבור והחדרנו אותו אל תוכנו.

 

מרגע שהוא כבר חלק מאתנו, אזי כל דבר שהוא עושה, או שמישהו אחר עושה כלפיו, מעורר בנו רגשות סוערים: אנו מדמים כי הרכישה שלנו "תפשה עצמאות" ועושה מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם תפקידה אצלנו, או שחס וחלילה אדם אחר חמד אותה ומתאווה לגזלה מידינו וישאיר אותנו ככלי ריק.

 

החשש שלנו שהנכס שלנו יופקע מידינו בדרך כלשהי, אם זה מתוך רצונו העצמי, או מתוך השתלטות של אחר עליו, הינו חשש כה גדול, עד כי אנו פועלים בטריטוריה זו כמטורפים לכל דבר. אנו נעשה כל דבר כדי למנוע אפשרות זו. אנו נלחמים על רכישתנו בחרוף נפש. מדירים שינה מעינינו, שומרים על קנייננו באלף עיניים ויורים חצי רעל על כל מי שמתקרב לסביבתו. אנו לא יכולים להרשות לעצמנו בשום פנים ואופן לאבד את נכסינו ולחזור אל הריק שלנו.

 

אנו הופכים להיות אובססיביים לגבי הרכישות שלנו. כל רגע  ורגע אנו מפחדים לאבד ידיד, חבר, אהוב - שמא נחווה את החשיכה הנוראה של האין שבתוכנו.

 

כשאנו עצמנו הופכים להיות יעד רכישה של מישהו אחר, אנו מרגישים נפלא – הנה אנו הולכים להיות "מוסרים מן המדף", בו שכנו לצד אלפי "מוצרים" חסרי ייחוד כמותנו, שאיש לא מצא בהם חפץ ...הנה, הגיע הגואל - הוא שולח את עיניו אלינו ומגלה כי יש בנו איזה ייחוד, בזכותו הוא מתעתד לרוממנו מעל לכל שאר המוצגים שעל המדף, לבחרנו כחפץ הראוי למלא את החור שבו. אותו גואל שגילה אותנו, וחפץ בנו, ראה את מה שאנו עצמנו מסתירים מעצמנו - את היופי שלנו. את אנרגית האמת שלנו בה אנו עצמנו איננו מכירים. את ההקרנה לה אנו מתכחשים.

האחר חפץ בה מכיוון שהוא רוצה למלא את החסר שבו באמצעותה.

 

אנו כ"חפץ שנרכש", עשויים לגרום לאחר להרגיש מלא על גדותיו - שופע. ככל שאנו גורמים לאחר להרגיש יותר טוב עם עצמו, יותר שלם ושופע, כך אנו נחשבים ליותר "אהובים" - כלומר - אנו נחשבים בעיני רוכשנו לחפץ יותר נדיר ויקר ערך שהפחד לאבדו אדיר. כשהוא מביע זאת כלפינו אנו מאושרים! כלומר - אנו חווים דרך אישורו את מה שתמיד חלמנו לחוות: שאנו נפלאים, רצויים ומיוחדים.

 

אנו נחשבים בעיני עצמנו אהובים כאשר מישהו שאנו "מחשיבים", רואה בנו חפץ בעל ערך גדול ומוכן להשקיע הרבה כדי לרכשנו ולשמרנו. כלומר לא כל "הבורות" המבקשים להכילנו, אטרקטיבים עבורנו באותה מידה.

 

אך מסתבר שגם אם אנו מהווים נכס, שאינו גורם לבעליו תחושת מלאות נפלאה, עדיין הוא נלחם להחזיקנו - כי הוא רואה עצמו בעל זכויות על הנכס. למשל בעל של אשה מוכה יעדיף להורגה ולא לתת לה ללכת.

 

אנחנו רוצים שכל מה שהוא שלנו שיישאר שלנו לתמיד, ושלנו בלבד. אנו קנאים לכל חפצנו האנושיים.

 

יתרה מכך - לפעמים אנו מגלים כי רק האיום לאבד חפץ אנושי ששייך לנו, גורם לנו להתעוררות של רגשות עוצמתיים כלפיו. רגשות שהיו עד לאותו רגע רדומים.  הוא נעשה בעל ערך מעצם היותו נכס לא בטוח, ולרגשות איום אלו אנו קוראים התאהבות. כלומר - האהבה והפחד מאבדנה של האהבה כרוכים אצלנו זה בזה.

 

אנו מפתחים קנאות כלפי קנייננו. הפחד להישאר בחור התודעתי גורם לנו להפוך לקנאים, לרכושניים, ללוחמים כאריות.  כשאנו מגלים שנכס אנושי, שהאמנו שהוא בבעלותנו, אינו שלנו יותר, אנו כואבים את הכאב הגדול ביותר שקיים וידוע לבני האנוש. אין לנו יכולת לסבול אובדנים שכאלו - במיוחד אם אותו נכס שלנו עובר מעולם החיים לעולם המתים.  אנו חווים בעת הפרידה את החור הנורא שתוכנו. חור שמכאיב לנו שעות וימים ולפעמים אין לו מזור.

 

דברים בעולמנו אינם נסחרים חינם אין כסף. לכל רכישה יש את מחירה, ולכן הרוכש חפץ אנושי חייב להציע את מירב המחיר כדי להגשים את חפצו. מכיוון שאנו עוסקים בעניינים שמעל החומר, הרי שהתשלום במקרה זה אינו אלא האדם עצמו - כלומר, הרוכש מציע את עצמו כרכוש לרכושו. יש כאן סחר חליפין - אני קונה אותך, והופך בכך להיות גם רכושך!

 

כיוון שרובנו קמצנים, אנו מעדיפים תמיד לקבל הנחות. אין דבר שנראה לנו יותר נכון מכך שנשלם בזול עבור חפץ יקר. לכן, תמיד נראה לנו צודק שהחפץ שקנינו יהיה שלנו בשלמותו, בעוד שאנו נשלם עבורו רק בחלק מאתנו. במילים אחרות - על פי תפישתנו אנו חפץ, שזכויות רבות יותר מזכויותיהם של החפצים האנושיים האחרים. את עצמנו אנו מוכנים למכור חלקית, ואילו על האחר, אנו מאמינים שיש לנו זכות לבלעדיות ולטוטאליות.

 

נקח לדוגמה את האם וילדה. האם רואה בילד רכוש מלא שלה. יעז ילד זה לפתח רצונות שאינם עולים בקנה אחד עם הבנותיה - היא תשתולל מזעם ומפגיעה. יעז אדם אחר לנסות ולכבוש את ליבו של הילד ולהשפיע עליו - היא תלחם עליו בציפרניה. ילד שמחפש לו דרך חיים משלו, כמו למשל לחזור בתשובה, או להבדיל לבחור בחיי פושע, יכול לגרום לאמו לצאת מדעתה, להחרימו, לנשלו מזכויות... עליו לחשוב כמוה כדי להמשיך ולהיות חלק ממנה. אך היא רוצה שרכושה לא רק ימלא את החור שבתודעתה אלא גם יקדמה בחיים, יהיה כיהלום על כיתרה, סיבה לגאווה חברתית, אמצעי לגדול ולהיות מוערכת דרכו... הן הוא אמור למלא תפקיד של מקרין - תפקיד שהאנרגיה המינית שלה אינה ממלאה.

 

לעומת זאת, כשאם מביטה על חייה שלה, עד כמה היא הפכה לרכושו של בנה, היא מרגישה כלואה. היא מרגישה שהיא רוצה להשתחרר, שאין לה חיים משל עצמה.  שהוא תובע ממנה עוד ועוד.

האם רוצה שילדה יהיה שלה במאת האחוזים, ואילו היא אינה חפצה להיות שלו במאה אחוז והיא כעוסה על כך שהיא מנוצלת יתר על המידה.

 

מנקודת מבטו של הילד, הוא רוצה להשתחרר מלהיות חפץ של הוריו, אך יחד עם זאת, הוא אינו מוכן לוותר על כך שהם יישארו חפציו שלו. חפצים מהם הוא ימשיך לדרוש עוד ועוד נתינה. הוא רוצה שהם יהוו בתוכו משען, מקור לביטחון, תחושת ערך וכדומה. הוא מפחד להיות יתום בעל תודעה מחוררת.

 

אדם שנכס מנכסיו האנושיים החשובים עומד להשמט מידיו ואפילו חלקית, מרגיש שעולמו נחרב, והוא נלחם להשיב לעצמו את הנכס במלואו. יחד עם זאת הוא עצמו מאשר לעצמו תמיד פינות של "חופש" בהם הוא יכול לבטא את עצמו, לחשוב את מחשבותיו, או לעשות מעשים להם הוא מתאווה. הוא נלחם עם נכסיו על זכותו להחזיק נכסים נוספים.

 

אל החורים התודעתיים שבנו, אם איננו מחדירים נכסים אנושיים, אנו מחדירים תחליפי חיים - כמו סמים, מין חסר משמעות, מזון קלוקל וכדומה. אנו בטוחים שאת אלו בחרנו מתוך חופש הבחירה שלנו אחרי שהחלטתנו לא להיות תלויים יותר בבני אדם כנכסים כי אלו שוב ושוב אכזבונו.

 

מנין נובעת התפישה המעוותת הזו בה אנו רואים את עצמנו ואת סובבינו כחפצים נסחרים? איך הגענו להסכמה לשתף פעולה עם מצב מפלצתי זה? איזה חלק בנו למד שאהבה ורכישה אחת הן? שלהיות אהוב פירושו להרכש? שלאהוב פרושו לרכוש ולהחזיק במישהו?

 

על פי הסיפור התנכי, חוה היא שפתחה בשרשרת רכישות זו. נולד לה ילד והיא מכריזה עליו שהיא קנתה אותו מאלוהים. כלומר, חוה כאם אינה מרגישה שהיא מגדלת את ילדו של אלוהים ברחמה. היא אינה מבינה שהיא אם פונדקאית זמנית.

היא אינה חווה שהיא אמורה להוות כלי עזר בלבד ליצירה האלוהית. היא בטוחה שילדה הוא שלה. שהוא רכושה. שיש לה עליו זכות בלעדית. במילים אחרות - היא אינה מכירה בכך שיש לו נשמה אלוהית נצחית אלא רק שיש לו גוף, שהוא בשר ודם בלבד - וכך היא מתייחסת אליו וכך היא מחנכת אותו לחשוב ולהאמין:   שכולו שלה, שהיה שלה מרגע היווצרו, ושיהיה שלה עד יום מותם. היא אינה מכירה בכך, ואינה מחנכת אותו לדעת שהוא היה מישהו בעל עצמיות בטרם בא לשכון ברחמה וללבוש גוף, ושימשיך להתקיים הרבה אחרי שהותו בגוף.

 

הילד, אם כן, אינו יודע שהינו בן האלוהים, הוא מאמין למה שהוא חונך להאמין:  שהוא בנם של הוריו. שהוא חפצם. שהוא תוצר של רצונם, או בחירתם המאולצת ללדת. הוא אינו יודע שאלוהים רצה בהיוולדו. הוא אינו יודע שתשוקתם של הוריו הינה תשוקתו של אלוהים הזורמת בהם. הוא והוריו אינם יודעים שאנרגיה מינית זורמת ופורה הינה ביטוי אלוהי בשיאו. הוא והוריו והוריהם מדורי דורות חונכו שצריך לעצור, לשמור, לקבע, להחזיק, ולהסתיר את היפה מכל.  

 

כשהאם מאכילה את ילדה, על פי תפישתה היא מאכילה את מה שהיא קולטת שהינו - היא רוצה שאותו "הוא" יגדל, יתחזק, יהיה בריא. האם אינה מרגישה שהיא אמורה להאכיל משהו נוסף מעבר לגופו. משהו שאינו נראה. היא מאכילה את גופו, אותו היא קולטת כבנה, אך גופו הינו רק בית נשמתו. האם אינה מכירה בנשמתו האלוהית של ילדה. היא מאמינה רק במה שהיא רואה. היא רואה בעיניה תינוק והיא רואה בעיניה מזון. היא אינה רואה נשמה ואינה רואה אהבה אלוהית.  היא אינה מבינה שהיא צריכה להאכיל את נשמתו של הילד באהבת אלוה, תוך שהיא מאכילה אותו בחומרי הזנה גופניים. היא אינה יודעת כי מחשבותיה, תפישות עולמה, רגשותיה והבנותיה לגבי החיים עוברים עם האוכל אל מערכת העיכול של הילד ויוצרת בו את עולמו, מחשבותיו, תפישותיו את עצמו, ואת העולם.

 

כשהאם מאכילה את ילדה במזון היא מעבירה לו מסר: "אני מאכילה אותך, ילדי שלי" - במקום לחשוב: "אני מאכילה את גופך, ילד האלוהים שבחסותי הזמנית".  מתוך כך הילד לומד כי הוא הינו גופו. שאין אלוהים. שאמא שלו היא הכל. שהוא שלה. שבזכותה הוא קיים.

ועוד הוא חווה - שהאוכל הינו דבר שתמיד משאיר אותך רעב למשהו.

 

והאם מעבירה מסרים נוספים - אני נוגעת בך אך אני מפחדת ממגע. אני רואה את איברי מינך אך אני מפחדת מהם. אנחנו חייבים להיזהר, אסור לנו להיות מיניים - כווץ את עצמך באזורים הנכונים! בנה בתוכך חור אנרגטי בדיוק כמו שלי!

 

בברכה, אירית רושין [email protected]

 מתוך "בננות": http://www.bananot.co.il/

ליל הכלולות

מאת:טלי תקומי

אם רך האיבר יצווה החתן על הכלה

לעשות מעשה רחב ככתוב בתורה - לפי

ששמעה מפי הרבנית הצדקנית עד שיתקשה

יש בעלים נורמלים שמביאים לנשים שלהם טבעת יהלום לפני החתונה.

הבעל שלי חושב שאני מאוד ט'יליגנטית, ולכן הביא לי נייר שהצחיק

אותו עד דמעות, משום מה. אני, כשעצמי, בכיתי. בכיתי שכן לא יכולתי

להחליט: האם זהו ה"פלייבוי" של החרד החרד?

מדובר בקטע אמיתי, אחד לאחד, מתוך הפשקויל הכי דיסקרטי שיש, שמקבל

כל חרד חרד לפני חתונתו מה"רות וסטהיימר" הכי כשרה שיכול להיות.

הנוסח המדוייק של האיגרת מובא כאן כלשונו ביחד עם הפרשנות הפרטית

שלנו - זוג אפיקורסים שלא מבין מהחיים שלו, אבל נורא משתדל!

"המחלקה לחתנים וכלות של המרכז העולמי של אגודת ישראל שולחת לכל

אברך ובן ישיבה ערב נישואין, דף הסבר לגבי הלילה הראשון שלו עם

הכלה. תחת הכותרת "השלמות התנהגות החתן בלילה הראשון אחרי החתונה"

מסבירים ראשי המחלקה לזוג הטרי כיצד יש לקיים את המשגל הראשון".

א. "בעת קיום המצווה צריך להיות חושך גמור בחדר. על כן צריך

לפרוס מפה עבה על החלונות שלא יכנס אור מבחוץ".

לא צריך מפה. יש יופי של וילונות. לא בוצע כלשונו.

ב. "צריך מפני קדושה והכנה ליטול שניהם ידיים ג' פעמים קודם

ואחרי המצוות".

בוצע. רחצנו ידיים, וגם התקלחנו. ביחד.

ג. "קודם המצווה צריכים לקרוא קריאת שמע שעל המיטה, בלי ברכת

המפיץ, ואחר קריאת שמע צריך לאמר "זר התהילה"".

הוא יצא מהמקלחת קודם ואני קראתי לו: "שמע, תביא את המגבת!" גם עם

המפיץ היה קטע. טוב לאמשנה.

ד. "הריני רוצה לקיים מצוות משה של פריה ורביה כמו שציווני השם

יתברך שמו".

בעלי היקר, הנשמה הטובה, דווקא רצה לקיים את המצווה (כמו בכל לילה

קודם). הוא גם הודיע לי שהוא מוכן ומזומן והראה לי באותות

ובמופתים.

ה. "אסור להיות ספר קדוש באותו החדר בשעת קיום המצווה ואם אין לו

רק אותו החדר ואין לו ארון ספרים, אז צריך לכסות את הספרים בשני

כיסויים של מפה. ואם המזוזה בפנים החדר צריך לכסות גם אותה".

אבל אני קראתי את התנ"ך של הבילויים - עכבר העיר (לא דתיה, סתם

צרכנית תרבות).

ו. "אחרי יציאה מהשרותים קודם המצווה על החתן להכות קלות את הכלה

בברכיה ז' פעמים שלא תסיח דעתה מקדושת קיום המצווה, ולהמתין עד

קיום המצווה 2 רגעים".

אחרי שהוא יצא סוף סוף מהשרותים, הוא הראה לי משהו אחר שעלה לו עם

האות ז', אבל אני, כבר לא היה לי כוח לצחוק, שלא להזקיר לחייך

בנימוס, מה זה מתתי לישון.

ז. "צריך שיהיה מוכן שני סמרטוטים לבנים למה שיבואר להל"ן". יש לנו

בבית הרבה יותר משני סמרטוטים לבנים, שלא להזכיר את שמלת הכלה.

למעשה ניתן לאמר שהסמרטוטים הכי לבנים באותו לילה היינו אנחנו.

ח. "אחרי כל ההכנות הללו תכינו עצמכם לעצם המצווה. על-כן תכבה את

האור שיהיה חושך גמור בחדר, וכלה תכנס למיטה ותפשיט כל בגדיה, רק

חלוק תשאיר עליה וכן תעשה גם אתה, תפשוט כל מלבושך חוץ מהכותונת,

אין לו זיווג שלא יקדים אותו חיבוק ונישוק. האחד קודם הזיווג שיעשה

החתן באון להכניע הכלה, ואחר-כך בעת הזיווג עצמו ב' פעמים ולכלה

סוררת ד' פעמים".

לנו לפני כל זיווג יש ריב. בערב הספציפי ההוא, העייפות הכניעה

אותנו. למעשה, הסורר זה הוא, עד שהכנעתי אותו באון לבוא אתי לבחור

קייטרינג.

ט. "הכלה תשכב על גבה ותרחיק ותבדיל רגליה זו מזו ותגביה צרכיה.

שכל זה עוזר להקל ולהתקרב לקיום המצווה. ואז החתן יכנס בין שתי

רגליה בכריעה על הברך עד המקום שאפשר. לטבע הוא שהאיבר מתקשה

מאליו. אם רך האיבר יצווה החתן על הכלה לעשות מעשה רחב ככתוב בתורה

- לפי ששמעה מפי הרבנית הצדקנית עד שיתקשה. אז יבקש החתן מהכלה

בקול חזק שתאחז באיבר עם ידיו ותוליך אותו לאותו מקום שבדקה עצמה

כל השבוע מקודם. כך הוא מנהג אנשי מעשה בקיום מצווה קשה זו. כי

אותו מקום הוא למטה מאד ומטה ממנו פי חטאת רובץ, וגם צר ודחוק ואי

אפשר להכניס את האיבר בלי עזרת. יודעת הכלה כי עליה המצווה לעשות

המעשה ולהצליח בידי החתן לקיים המצווה".

מאז, כל הליכה לשרותים אצלנו זה: "אני מה זה צריך חטאת רובץ!".

הוא ציווה אותי לעשות מה שרחב עשתה, אבל, לצערי, לא הייתי בשיעור

הזה וגם כשהשלמתי שעורי בית, הסבירו לי שהמורה אמרה שזונה זה זבנית

במכולת. מה היא לא?

י. "צריכים זהירות וזריזות יתרה להיות כל הזמן מכוסים שלא יתגלה

מגופם שום איבר מחוץ למכסה".

טוב בזה לא הצלחנו. אנחנו אף פעם לא מצליחים.

י"א. "הנקב הוא צר ודחוק מאוד וגם טורח גדולה באה לחתן מזה וגם

אין האיבר נכנס כל כך בנקל על כן שאם כבר מונח קצה האיבר בפי אותו

מקום, צריך לדחוק עם האיבר לאט לאט ובכוח רב עד שיכנס האיבר לשער,

שאם דוחקים בפעם אחת אז קרוב לוודאי שישמט האיבר מפי אותו מקום

ועדיין לא יכנס, אז צריך לבקשה בתקיפות יתרה עוד פעם שתוביל את

האיבר לאותו מקום".

טוב גם פה אנחנו לא עונים להגדרות. גם מבחינת המפרט הטכני וגם

מבחינת אופן ההפעלה של הכלה. איך להגיד את זה בעדינות? אני דבר

בטוח.

י"ב. "כדי שהאיבר יכנס בנקל, טוב שהכלה תמשך אותו מקום מבפנים

באיזה שמן והחתן ימשך האיבר בזהירות באיזה סמרטוט".

למה באיזה סמרטוט? האיבר הוא נידה לחתן? צריך לבקש קורס חוזר אצל

הרבנית.

י"ג. "באותו מקום יש עור דק הנקרא עור הבתולין, והחתן צריך לקרוע

העור עם האיבר וע"י זה יוצא דם הבתולין. לפעמים כואב לה קצת וצריך

לפייסה ולדבר על ליבה שזה כואב רק בפעם הראשונה ג' פעמים כי דעתה

סרה בעת המעשה עד שתבין וכך הוא סדר העולם. ושזו מצווה חשובה

כמצוות תפילין".

באותו מקום חיפשנו את העור הדק שעות, אבל לא מצאנו כל זכר להנ"ל

הדק דקיק ככל שיהיה. אולי זה קשור לעובדה שכשהרבי בחופה כינה אותי

"הבתולה המהוללה" כל הקהל נשפך מצחוק.

י"ד. "אם כבר נכנס האיבר וזרע לא יצא עדיין, אז צריך בזהירות

באופן שלא ישמוט האיבר להוליך ולהביא את האיבר בפנים המקום שיצא

הזרע. אם יצא הזרע לפני שנכנס האיבר למקום על החתן להתריע בתקיפות

לכלה שתנהג כדרך הטבע כדי להצליח בידי החתן לקיים המצווה. ואחרי

יציאת הזרע צריך להמתין עד שמוט האיבר ושירגיש שכבר אין יוצאים

טיפות זרע. ואז כמעט יצא האיבר מעצמו ואין צורך להוציאו. אחרי

יציאת האיבר צריך לקנחו בסמרטוט שני ואז צריך החתן לצאת מיד מהמיטה

שלה ואז דינה נידה גמורה".

איך הכלה יודעת מה זה דרך הטבע? טבע בשבילי זה ביוטופ בביולוגיה.

אולי הכוונה לאוננות, חרמנא לצלן?

ט"ו. "לרחוץ האיבר בבד רטוב או במים ולהחליף הכותונת ולרחוץ

הידיים ג' פעמים ולשפוך מים צלולים לפני הכלה ולצוות עליה להביא

התבשיל שישיב את רוחו לספר בשיבחו של החתן בפניו".

מיד קפצתי ממקומי וציוויתי עליו להביא כבר את הקפה. לא בטוחה אבל

חושבת ששפכתי לו קצת על הראש. להגנתי יאמר כי גם אני הספקתי להקפיץ

בחתונה כוסית או שתיים או עשר של טקילה. ואני משתכרת רק מהריח של

בירה שחורה. את עוגת החתונה הקיצ'ית להחריד, העפנו על כל החדר.

בבוקר קמנו, וכשראינו מה עשינו, היה באמת צריך להשיב את רוחנו. ואם

אני אגיד לו פעם את שיבחו בפניו, הוא ידע באותו רגע שאני בוגדת בו.

מכל מקום, אולי לא דקדקנו בדיקדוקי עניות ולא קיימנו את המצווה

כלשונה, אבל במקום זה ספרנו צ'קים.

מעבר לסף התשוקה

(נכתב בשנת 2002. יראה אור בספר "שיחות עם היצר הרע" הוצאת ידיעות אחרונות, 2007. עורך אסא קידר)

מעבר למה שמכונה "היצר הרע" מצוי האלהים. אם תחשוב למצוא את אלהים על ידי שפשוט תבחר בכל מה שנתפס בעיניך כמנוגד לעצת היצר הרע, תאבד אותו מיד. לימדו אותך שהמלאך עם הכנפיים הלבנות מסמן את הדרך לכיוונו של האלהים. אבל דע לך, שהמלאך התמים הזה מצביע על הדרך הנחמדה אל המוות, ואילו אלהים נמצא דווקא בצידו השני של המתרס. זה לא שהוא נמצא בצדו של היצר הרע ולא בצידו של היצר הטוב. חלילה. אלא מי שבורח מן היצר הרע, בורח מפני האלהים. אך מצד שני - מי שנופל ברשתו של היצר הרע נעלם האלהים מעיניו. לכן, יש ללכת אל היצר בעיניים פקוחות עד מאד ולא להניח לו להונות אותך שרע הוא באמת, כי הוא טוב בזה. יש להתקדם לאט, אך לא לאט מדי, בַּשביל בו מסומנים הרבה שלטי אזהרה. ממש כמו שכל אחד יודע שבים המלח, בכל מקום בו יש שלט אדום וכתוב בו "סכנת מוות!" "הרחצה אסורה!" "אין לרדת לחוף!" וכדומה, בדיוק במקומות הללו כדאי מאד לרדת לחוף. אתה מבין, בדרך כלל דווקא שם אפשר למצוא משהו ששווה היה לשים בגללו סימן אזהרה. וכך מסבירים אוהבי המעיינות אחד לשני: סע דרומה, ובשלט האדום השלישי, איפה שכתוב שאסור לרדת מהכביש – שם תחנה ותרד מהכביש. וככה זה גם בעניני מעינות אלהיים בחוף הקדושה. בכל מקום שהתרבות שמה על הדרך שלט אדום של אזהרה חמורה, שווה לבדוק בעיניים פקוחות מה מתחבא למטה בחוף. ומאידך – אל תלך זחוח. כי מי שדעתו זחה עליו דומה לעיוור, והוא יטבע במערבולת הראשונה או ישבור את מפרקתו בבור השני או ימחץ את גולגלתו תחת המפולת הבאה. אם אתה בודק מה מתחבא מאחורי השלטים האדומים – אל לך להיות שוטה. אל לך להיות טירון. לשכאלו עדיפה הדרך הסלולה. שם לפחות המוות איטי, ויש תקווה שעד בואו ישתנה בך משהו. אבל אם אתה זהיר ופיקח, סבלן ובעל חוש הומור, זריז ומתון ושובב – יש סיכוי רב שתמצא מעין של מים זכים כשתרד מן הכביש בשלט האדום השלישי.

לכן אם מבקש אלהים אתה, עליך ללכת נכוחה אל היצר הרע, ולא להאמין לשקרים הגדולים שהוא מספר על עצמו. הוא מנסה לבנות לעצמו תדמית שלילית, אך זוהי רק אשליה מסוכנת. הוא ישתולל וינסה להפחיד אותך. אם תבהל, תחזור בך ותקבל על עצמך תיקוני תשובה תזכה לתמיכת המלאך הנחמד, לובש הלבן. אבל אז תהיה פשוט עוד אבידה. עוד אחד שנפל חלל בדרך אל האלהים. דרך עקובה מדם. מלאה גוויות. יש לעבור את המלאך לובש השחורים. יש לעבור דרך החריצים הפעורים בקלשונו של השטן. יש לחייך כשהוא משמיע דברי הפחדה, כי מי שנבהל זה הסוף שלו. אם אתה מאלו שנבהלים טוב שלא תכנס משתכנס ותחזור בך. מבחינה מסוימת זוהי דרך אל-חזור.

לכן, יש לחצות את סף הפחד וללכת הלאה. הפחד הנטוע בנו מן הימים בהם לימדו אותנו לשנן מהו טוב ומהו רע. מן הימים שבהם למדנו את הוויות העולם הזה, שיש בו הפכים וניגודים, שחור ולבן, התודעה האוקיאנית נפגמה. כדי ללכת אל האלהים יהיה עליך לעבור בין ירכיה הפשוקות של לילית. היא תנסה לפתות, ואחר כך תנסה לאיים. היא תהפוך לזאב ערבות נוהם, לשטן אימתני ושיניה נוטפות דם חללים שהלכו בדרך הזו לפניך. אם תבהל מפניה ותפנה לה את גבך כדי לנוס על נפשך – היא תנגוס בך מיד, ודמך יוצג גם הוא לראווה בפני הבא בתור. יש ללכת דרך שביל ערוותה כאילו היה זה מבוי מפולש אל הלא נודע. כי כך הוא באמת. משם יצאת אל עולם השניוּת, ורק דרך שם תוכל להגמל מכך. חזור על כן אל מקור הדברים כולם והמתק את הדינים בשורשם. הדינים המפלגים את האחדות לשניים – טוב ורע, אמת ושקר, יצר טוב ויצר רע, אלהים וסטרא אחרא. אם תחזור אל הבטן שממנה יצאת, דרך התעלה שממנה באת, אם תהין להביט לה ישר בעיניים, ללא בושה, וללא פחד אך גם ללא חציפות. אם תוכל ללכת הישר אל הקבר הפתוח, אל מעבר למקומות בהם זקופים פקידים לובשי שריון ורומח בידם, זקיפים של פחד ואימה, זקיפים הרושמים לחובתך את התשוקה ומלשינים עליך כלפי המרומים. אם תלך בזו הדרך אל השקט העצמי של האלהים, תמצא נחמה.

חבריך יבחרו, מן הסתם, ללכת אל דלפקו של המלאך הנחמד. הם ימותו לאט לאט. מדי פעם הם יבקרו בהיכלות האסורים של התשוקה, באופן מדוד, ויחזרו, מבוישים מעט, אל עולמם הנחמד, ובו יתפללו לישועה. הם אינם מכירים היטב את המלאך הנחמד שלחזות פניו התמימים הם התפתו ונפלו קרבן. זהו מלאך השגרה, מלאך השעמום, מלאך המוות האיטי והסמוי. הוא משקה אותם בסם התרדמה, ומראה להם את העולם חצוי לשניים – חצי טוב וחצי רע. והם בוחרים בטוב, בוחרים בחיים, בוחרים באמת. והוא מלטף אותם בשביעות רצון ומניח לרקבון לעשות את שלו ולכלות אותם בנחישות רבה מבפנים, בעקביות, יום יום, שעה שעה. הוא מניח לחידקי הרקבון לשלוח את חבריך לגלגול הבא, שוב אל אותה הצומת, בה הם נבהלים כל פעם מחדש מפניו המאימים של היצר הרע, והוא נהנה מזה ככל הנראה, שהם חוזרים ובאים אליו שוב ושוב.

והם ינופפו לך באצבע, והם ינידו ראש, והם ידברו אל לבך והם יניחו בפניך ראיות משכנעות הלקוחות מעולמם החצוי. אתה תשמע, ולא תהיינה לך מילים להחזיר להם, כי המילים לקוחות מן העולם שלהם, מעולם הגבולות והגדרים, ואילו אתה הלכת אל מעבר לזה. כי אתה ראית את האלהים והוא איננו מצוי בתוך הגבול יותר מאשר מחוצה לו. וכשטוענים אחרת מאבדים אותו. וכשטוענים רק כך מאבדים אותו שוב. לכן אינך יכול לומר דבר. אתה מברך ומודה ונכנע שוב לכחו הסוחף של היצר, הבא בחסד וברחמים וגורף אותך אל מעבר לגבולות, ומתמסר לזרם המסוכן של התשוקה, ונותן לזרם להוליך אותך אל השדה הגדול של הקדושה, הנפרש מעבר לסף הגיהנם, מעבר לשלט המברך את הבאים, מעבר לשומרי הסף, מעבר לאימה, מעבר לתקווה, מעבר לתשוקה. שכולן אינן אלא אחיזת עיניים, ומצדן השני, אתה רואה רק אחד בדל"ת רבתי, והכל כה נעים, וכה פשוט. כמו חידה שנפתרה. כמו נקודה אחת, שאין לה ממדים, והיא קטנה עד איון וגדולה עד שהיא כוללת עולם ומלואו, ואי אפשר לחצות אותה לשניים, כי היא נקודה גרעינית, אחת. אחת. אחת! לגמרי אחת. פשוטה מאד. ואתה יודע שעל שער הכניסה מתנוסס עכשיו דיוקנך, כי גם אתה הפכת פתאום, ככל הנראה, לאחד משומרי הסף. אולי אלו הם פניך הקודמים שמוצגים שם לראווה, כמו ראש כרות של עבריין מורשע, ומפחידים עד אימה את העוברים והשבים בתשובה שלמה. אולי אלו הם פניך המופנות אל המקום שבו יש משמעות למילים, פניך השומרות על קשר עם העולם המצוי בתוך הממדים של חלל וזמן ומוסר יחסי. אולי הן אלו הפונות אל העולם האחר ומנסות לומר משהו על מה שלא ניתן לבטא, מנסות לרמוז על מה שמעבר למפתן החור השחור שכולם מתאווים אליו ומתבהלים מפניו. הם פוקדים אותו בבהלה ובבושה, והוא נושך בהם. ופניך הפונים לשם תקועות בעיוות חסר פשר של שפתיים המנסות לבטא מילים שאינן, בעוויה המנסה לגלות סודות שלא ניתנים לביטוי, וקצף נוטף מהן, ירקרק מבושה, אדום מדם כתום מאש כחלחל מן ההזיות. האם אינך יכול שלא לקחת חלק בסיוט הזה? האם גם אתה חייב להמנות בסופו של דבר על שומרי הסף?

ובמקום כאילו אחר, אתה יודע, מזכירים את שמך בחרדה ומלמדים בדאגה אמיתית ילדים טובים מה לא לעשות כדי שלא יאונה להם מה שלך כבר קרה. ואתה חפץ בטובתם, ואז לפעמים אתה תוהה אם אפשר לעשות צעד ממש משונה, ולהתקבל פתאום לעבודה בשירותו של המלאך הלבן והנחמד, אבל פחד מוות תוקף אותך מיד ואתה יודע שהפחד הזה מעיד כי גם אתה נפלת שוב למלכודת השניות. מי הוא זה הצייד המאומן המניח מלכודות מתוחכמות שכאלו בדרכך? האם יהיה לך האומץ להכנס אל מקום הרקבון והסחי והטינופת? אל מקום המוות הלבן, האיטי, אל מקום האשליה שאיננה יודעת כי אשליה היא? אל מקום ההסתר הכפול?

לכו תעשו סקס!

אותי ואת בני דורי לימדו שצריך להינשא בגיל צעיר, להוליד ילדים עד בלי די ולהסתפק בפרטנר אחד במיטה. והמחיר גבוה

חבורה מצוינת של בני עשרים פלוס החליטה לשים סוף לעידן ההכחשות וההסתרות והוציאה לאור את ההתלבטות של מי שאינו מתחתן מייד כשסיים בגרויות ומרגיש בשל לממש את תשוקותיו הגופניות עם בן זוג מזדמן (לא במובן של חד-פעמי דווקא, אבל לאו דווקא זה שבסופו של דבר יעמוד איתו מתחת לחופה).

הצעירים האלה החליטו לחיות חיים מלאים כאינדיבידואלים לפני שהם מכניסים את עצמם לחיי זוגיות כובלים, הורות צעירה ומאה עשרים שנות תסכול. הם רוצים קודם ללמוד, לטייל, להכיר יותר מאשר רק את מי שיהיה הסבא והסבתא של הנכדים שלהם. הם רוצים להיות אנשים נורמלים וגם לשמור על אורח חיים דתי, מסורתי, חרדי. ונכון גם שלפעמים הרווקות המאוחרת היא לא לגמרי בחירה, אלא הופכת כבר למציאות מתמשכת, למרות המאמצים הכנים למצוא שידוך, אבל גם מצב זה הוא יופי של מצב, אם לא צריך להתייבש עד החתונה.

מה שברור לגמרי לציבור החילוני, לגמרי לא ברור עדיין לציבור הדתי, ודווקא עכשיו, כשעולה הנושא לדיון

ציבורי באופן מכובד, ערכי, תורני והלכתי, מוצאים עצמם הצעירים האלה לבד בחזית מול הרבנים.

אני יודעת שאני בוודאי לא מייצגת דווקא את ההורים של הצעירים האלה. אני לא מספיק הלכתית, לא מספיק צנועה ולא מספיק דתית בעיני הציבור הזה. אבל אני, והדור שלי בכלל, גדלנו אל תוך אותה תזה ופרקטיקה של להינשא בגיל צעיר מאוד, להוליד ילדים עד בלי די ולממש את תשוקותינו המיניות עם פרטנר אחד. אז אני ממש יודעת על מה אני מדברת, והיום, כשבנותיי בגיל הרלוונטי, ומסביבן חברות מתחתנות פעמיים בשבוע, אני רוצה לחזק את החבורה הצעירה הזו, לחבק אותה ולהגיד להם באהבה: לכו תעשו סקס!

 ולא רק בגלל שעכשיו זה דחוף לכם ואתם לא יכולים להחזיק מעמד (אני לא מאמינה בזה בכלל), ולא בגלל שאין סיבה להתנזר (אם רוצים אפשר למצוא סיבות) ולא בגלל שלא אכפת לי משמירת ההלכה (אכפת לי), אלא משום שהמחיר שמשלמים על נישואים בגיל מוקדם, על הורות צעירה ומתמשכת של כמה עשורים ועל נעילת ההתנסות הזוגית בגיל כל-כך לא בשל, הוא מחיר כל-כך גבוה שאני מעדיפה בשבילכם את המחירים האחרים שתצטרכו לשלם (ואתם תצטרכו).

הדור שלי, ושל ההורים שלכם לצורך העניין, הוא הדור הכי מתגרש בציבור הדתי. הכי נואף, הכי פחות מאושר, הכי פחות מסופק והכי פחות יכול להגיד לכם שאתם טועים. אני יודעת שאין הרבה הורים שיגידו לכם את האמת הזאת כמו שהיא, אבל הנה, אני אומרת לכם. שתדעו.

/images/archive/gallery/604/348.jpg גבר גבר

און ושלטון

האם ייתכן שגברים אימפוטנטים נמשכים ללכת לצבא כדי להוכיח את גבריותם? הרב אוהד אזרחי חושב שכן, ובגדול. על תסכול מיני ואלימות, על הזין ועל השלום

מי שרוצה לעשות שלום בעולם

טוב יעשה אם ירבה אהבה בעולם,

כי המלחמה נמשכת ממיעוט האהבה.

מחקר שפורסם לאחרונה מראה כי רבים מקציני צה"ל המשרתים בקבע סובלים מבעיות אין-אונות. המעניין הוא כי כותבי המאמר מנסים לבדוק מה גורם לאין האונות הזו, אך לא עלה על דעתם לבדוק את הכיוון ההפוך: האם יתכן כי גברים הסובלים מבעיות אין אונות בגיל צעיר נמשכים יותר ללכת לצבא קבע כדי להוכיח את גבריותם בדרך זו? המיתולוגיה מספרת בשפה ציורית את נבכי נפש האדם, כך ידוע לנו ממחקריהם של פסיכולוגים ואנתרופולוגים דוגמת קארל גוסטב יונג, ג'וזף קמפבל, מירצ'ה אליאדה ועוד. והנה אם נשאל את המיתולוגיה מה עומד בבסיסן של המלחמות כולן נקבל תשובה מאד ברורה: כשגבריותם של גברים עומדת בסימן שאלה מבחינה מינית הם יוצאים לקרב כדי להשיב את גאוותם ולהוכיח את גבריותם.

מלחמת הגבריות האבודה מלחמת טרויה נחשבת לאם המלחמות כולן בספרות המיתולוגית היוונית, ומה גרם למלחמה עקובה מדם זו? ברמה הארצית מלחמת טרויה החלה בגלל אהבתה של הלנה היפה, אשת המלך מנלאוס, לנסיך פאריס מטרויה, אשר בא וחטף אותה אל ארמונו. מנלאוס יצא למלחמה כדי להוכיח את גבריותו האבודה, וכל גיבורי יוון הקיזו את דמם בשל כך. ברמה האגדתית קיים רובד נוסף, הקודם לסיפור האהבה והקנאה האנושי, והוא סיפור קנאתן של האלות הרה ואתנה באפרודיטה, על כי פאריס נסיך טרויה בחר בה בתור "היפה מכל". הרה ואתנה המושפלות הפכו בכך לאויבותיה של טרויה וחרצו את גורלה להשמדה. גם האגדה היהודית מספרת כי הרצח הראשון בהיסטוריה האנושית נבע מקנאה הקשורה בעניני אהבה: על פי המדרש קין והבל רבו מי יהיה בן זוגה של התאומה היתרה שנולדה עמם: "ועל מה היו מדיינין? אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל. זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" (מדרש בראשית רבה, פרשה כב פסקה ז). כל המקורות הללו מציינים דבר אחד: הבסיס העמוק לאלימות ולמלחמה אצל גברים נובע מהצורך להוכיח את גבריותם בשדה הקרב כאשר משהו בתחום המיני משתבש להם וגורם לתסכול.

גבר מתוסכל הופך לאלים גבר מתוסכל מינית הופך לאלים. הרבה מאד אלימות נוצרת ראשית כל בתוכו, כלפי עצמו, כפי שמתאר זאת מחבר ספר תהלים (לח, ד) "אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי" . כשהאנרגיה המינית איננה זורמת בחדוה בגוף האדם נוצרות הרבה מערבולות פנימיות ותסכולים המובילים לכעס, תסכול, תחושת ריקנות, מתח פנימי ועצבנות. פעמים רבות יווצר מצב של שנאה עצמית כבושה, הנובע מביקורת פנימית כלפי מה שהאדם תופס כמכשול בדרכו: זה יכול להיות המראה החיצוני שלו או איזו נטיית נפש שגורמים לו, לדעתו, שלא למצוא את מבוקשו בקרב הנשים, וזה יכול להיות גם שנאה כלפי הגוף עצמו וכלפי היצר המיני עצמו שגורם לו לכל התיסכולים הללו. אחת התופעות הברורות כשמש היא הקשר בין דתיות המטיפה לחוקי "צניעות" חמורים ובין נטיה לקיצוניות כלפי "האוייב". תנועת החמאס, שזכתה זה עתה בבחירות בפלסטין, מטיפה להפרדה חמורה בין גברים לנשים על פי החוק האיסלאמי, ושולחת את בחוריה להתפוצץ ברחובות תל אביב. בחורים שמתפוצצים קודם לכן מבפנים הולכים אחר כך להתפוצץ חיצונית. מה כבר יש להם להפסיד... בעדה החרדית היהודית נהוג להשיא את הילדים בגיל צעיר, אבל בציבור הדתי-לאומי, שבדרך כלל נוטה לימניות קיצונית ולרוח קרב רבה, מטיפים הרבנים כנגד מה שהם מכנים "מתירנות מינית" מצד אחד, אך הנערים, שחיים בכל זאת בחברה מעורבת, רואים סרטים ומושפעים מגירויי החברה המודרנית, לא מתחתנים שם עד לגיל מבוגר יחסית. מה קורה אצל בחור מתבגר שלהורמונים שלו אין מוצא של אהבה? הוא צובר אותם כמזרזי פעילות אקטיבית ומחפש להיות הכי קרבי שאפשר, במיוחד כלפי הערבים, שמסמלים את צד הצל – השחור, הפרימיטיבי והייצרי – שהוא מה שמאיים עליו מבפנים.

על הזין לא לחינם בחרה העברית המודרנית לכנות את איבר המין הגברי בשם זין – הלא זהו שמם של כלי הנשק בשפה העתיקה – כלי זין. גבר שלא יודע מהי אהבה צובר כעס ותסכול וגם המיניות שלו הופכת לסוג של מלחמה. של כיבוש. הוא יוצא למלחמה כדי לכבוש את הארץ, ויוצא לפיק-אפ באר כדי לכבוש נשים ולזיין אותן בכלי הזין שלו. כמה מעניין, על רקע זה, לראות שבשפה הקבלית איברי המין נקראים "שלום"... מערכת הספירות של הקבלה מקבילה לאברי גוף האדם. ספירת החסד מקבילה ליד ימין, ספירת הדין ליד שמאל, כולי. ספירת היסוד במערכת זו מקבילה, כידוע, לאברי המין. והנה אחד מהדברים המופלאים בשפה הקבלית הוא שיש לכל ספירה המון כינויים, שקשורים באופן פנימי למהותה של אותה ספירה, ואחד הכינויים הקבועים המאפינים את ספירת היסוד, שהיא כאמור הספירה של אברי המין הוא "שלום": כך למשל כתוב בספר הזוהר (חלק ג דף קטו/ב, בתרגום לעברית): "בוא וראה, כתוב 'ונתתי שלום בארץ' הוא יסוד, שהוא שלום הארץ, שלום הבית, שלום העולם כולו".

הגוף יודע מה זאת אהבה המקובלים ידעו זאת כבר מזמן, כשם שמספרי סיפורי המיתוס ידעו זאת. מיניות נכונה, כלומר מיניות שמגיעה דרך אברי המין אל עומק הלב, כי יש בה אהבה וקבלה, מסוגלת להשכין שלום בבית, שלום בארץ ושלום בעולם כולו. פשוט כך. ולהיפך – כאשר יוצרים תסכול מיני, יוצרים ממילא גם מרשם בדוק לאלימות. ויש לציין: תסכול מיני איננו נגרם רק ממיעוט מגע מיני. התסכול המיני עליו אני מדבר כאן נובע מחוסר באהבה המתבטאת דרך הגוף. הגוף שלנו יודע מה זו אהבה, והוא בנוי באופן כזה שהוא יכול וצריך לבטא אהבה דרך המערכת המינית שלו. כאשר זה קורה והאהבה נוגעת דרך אברי המין שלנו בלב שלנו נוצרת שמחה גדולה, שלווה, עומק וחמלה גדולה מתפתחים אז באדם. מי שזוכה לאהוב ולהיות נאהב איננו רוצה ללכת ולהרוג אנשים ואיננו רוצה לצאת למלחמה ולמות. החיים יפים מידי וטוב לו לחיות אותם במלואם. אבל אצל מי שלא זוכה לאהוב ולהיות נאהב, גם אם הוא או היא מאד פעילים מינית, אבל המיניות הזו לא מביאה לאינטימיות של הלב, נוצרות תחושות של כעס, מרמור, ריקנות וצורך באלימות. מחקרים חדשים הראו כי פעילות מינית מפחיתה את הלחץ הנפשי, אך רק פעילות מינית שיש בה מגע אינטימי של איש ואישה בחדירה מלאה. אוננות לא סיפקה את אותה מנה של הפחתה בלחץ ותסכול שסיפק המגע המיני השלם. והדברים ברורים: במגע מיני שלם הגוף שלנו מקבל תמסורות רבות ועמוקות מאד, שקשורות באינטימיות ובקבלה. כשאישה מקבלת גבר אל תוכה באהבה הגבר יודע באופן עמוק בנפשו שהוא מקובל, שהוא רצוי ושהוא אהוב. כח המערכת הנפשית שלו מגיבה לזה באורח אוטומטי. הוא יודע זאת בעמקי נפשו, וככל שהמגע המיני היה עמוק יותר ובעל ערך נפשי יותר עמוק כך מתווספת בו רגיעה ושלווה. והוא הדין ביחס לאישה: כאשר גבר יודע אותה לעומק ויותר עימה קשר נפשי ההשפעה של אותו מגע מיני על כל התפקוד שלה אחר כך במהלך היום (ובאמת – במהלך השבוע ויותר...) שונה. כשנוצרים יחסים של אמון הדדי שבהם נפתחת אינטימיות גבוהה המיניות הופכת להיות מענגת הרבה יותר והאפקט שלה על שלום הבית, שלום הארץ ושלום העולם כולו הרבה יותר גדול.

משים שלום בבית אך המקור לכינוי של אברי המין בשם שלום איננו מצוי בקבלה אלא דווקא בתלמוד. התלמוד מספר על רבי יהודה הנשיא ששאל את עמיתו רבי שמעון בן חלפתא מפני מה לא זכה לראותו בחג, והלה ענה לו שכחו חלש מפאת הזקנה. אך את התשובה הזו שלח רבי שמעון בן חלפתא בלשון ציורית למדי: אמר לו רבי (יהודה הנשיא) לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך? אמר לו: סלעים (קטנים) נעשו גבוהים (מפני שזקנתי), קרובים נעשו רחוקים (מרוב חלשות של אדם כשמזקין, צריך להרחיק רגליו זה מזה), משתים נעשו שלש  (שצריך אני משענת), משים שלום בבית (אבר התשמיש) בטל". תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב/א (התוספות בסוגריים לקוחות מפירוש רש"י לתלמוד). רבי שמעון בן חלפתא קורא לאיבר המין שלו בשם "משים שלום בבית". כנראה שרבי שמעון זה ידע כיצד להשתמש במיניות שלו כדי לשמח את אשתו ואותו, ובימים הטובים, כשעוד היה כחו במתניו, היתה המיניות דרך ידועה להשכנת שלום בביתו, ובמקום להתווכח עד אין סוף הם פשוט עשו אהבה. כל הצרות נראות אחר כך לגמרי אחרת. ולסיום אביא מדבריו של המקובל רבי יוסף ג'יקטיליה, בן המאה השלוש עשרה בספרד, הכותב בספרו שערי אורה (שער שני, הספירה התשיעית): "ודע והאמן שאי אפשר לבא ברכה לעולם זולתי על ידי המידה הזאת (=ספירת היסוד) הנקראת שלום, ועל זה נאמר: י"י יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא). ואמרו ז"ל אין לך כלי מחזיק ברכה אלא השלום". יהיה רצון שנדע להרבות באהבה ולהביא את השלום