לשחרר את המין מאשמה

ואת אלהים מהנזירות

אוהד אזרחי

מעבר לסף התשוקה

(נכתב בשנת 2002. יראה אור בספר "שיחות עם היצר הרע" הוצאת ידיעות אחרונות, 2007. עורך אסא קידר)

מעבר למה שמכונה "היצר הרע" מצוי האלהים. אם תחשוב למצוא את אלהים על ידי שפשוט תבחר בכל מה שנתפס בעיניך כמנוגד לעצת היצר הרע, תאבד אותו מיד. לימדו אותך שהמלאך עם הכנפיים הלבנות מסמן את הדרך לכיוונו של האלהים. אבל דע לך, שהמלאך התמים הזה מצביע על הדרך הנחמדה אל המוות, ואילו אלהים נמצא דווקא בצידו השני של המתרס. זה לא שהוא נמצא בצדו של היצר הרע ולא בצידו של היצר הטוב. חלילה. אלא מי שבורח מן היצר הרע, בורח מפני האלהים. אך מצד שני - מי שנופל ברשתו של היצר הרע נעלם האלהים מעיניו. לכן, יש ללכת אל היצר בעיניים פקוחות עד מאד ולא להניח לו להונות אותך שרע הוא באמת, כי הוא טוב בזה. יש להתקדם לאט, אך לא לאט מדי, בַּשביל בו מסומנים הרבה שלטי אזהרה. ממש כמו שכל אחד יודע שבים המלח, בכל מקום בו יש שלט אדום וכתוב בו "סכנת מוות!" "הרחצה אסורה!" "אין לרדת לחוף!" וכדומה, בדיוק במקומות הללו כדאי מאד לרדת לחוף. אתה מבין, בדרך כלל דווקא שם אפשר למצוא משהו ששווה היה לשים בגללו סימן אזהרה. וכך מסבירים אוהבי המעיינות אחד לשני: סע דרומה, ובשלט האדום השלישי, איפה שכתוב שאסור לרדת מהכביש – שם תחנה ותרד מהכביש. וככה זה גם בעניני מעינות אלהיים בחוף הקדושה. בכל מקום שהתרבות שמה על הדרך שלט אדום של אזהרה חמורה, שווה לבדוק בעיניים פקוחות מה מתחבא למטה בחוף. ומאידך – אל תלך זחוח. כי מי שדעתו זחה עליו דומה לעיוור, והוא יטבע במערבולת הראשונה או ישבור את מפרקתו בבור השני או ימחץ את גולגלתו תחת המפולת הבאה. אם אתה בודק מה מתחבא מאחורי השלטים האדומים – אל לך להיות שוטה. אל לך להיות טירון. לשכאלו עדיפה הדרך הסלולה. שם לפחות המוות איטי, ויש תקווה שעד בואו ישתנה בך משהו. אבל אם אתה זהיר ופיקח, סבלן ובעל חוש הומור, זריז ומתון ושובב – יש סיכוי רב שתמצא מעין של מים זכים כשתרד מן הכביש בשלט האדום השלישי.

לכן אם מבקש אלהים אתה, עליך ללכת נכוחה אל היצר הרע, ולא להאמין לשקרים הגדולים שהוא מספר על עצמו. הוא מנסה לבנות לעצמו תדמית שלילית, אך זוהי רק אשליה מסוכנת. הוא ישתולל וינסה להפחיד אותך. אם תבהל, תחזור בך ותקבל על עצמך תיקוני תשובה תזכה לתמיכת המלאך הנחמד, לובש הלבן. אבל אז תהיה פשוט עוד אבידה. עוד אחד שנפל חלל בדרך אל האלהים. דרך עקובה מדם. מלאה גוויות. יש לעבור את המלאך לובש השחורים. יש לעבור דרך החריצים הפעורים בקלשונו של השטן. יש לחייך כשהוא משמיע דברי הפחדה, כי מי שנבהל זה הסוף שלו. אם אתה מאלו שנבהלים טוב שלא תכנס משתכנס ותחזור בך. מבחינה מסוימת זוהי דרך אל-חזור.

לכן, יש לחצות את סף הפחד וללכת הלאה. הפחד הנטוע בנו מן הימים בהם לימדו אותנו לשנן מהו טוב ומהו רע. מן הימים שבהם למדנו את הוויות העולם הזה, שיש בו הפכים וניגודים, שחור ולבן, התודעה האוקיאנית נפגמה. כדי ללכת אל האלהים יהיה עליך לעבור בין ירכיה הפשוקות של לילית. היא תנסה לפתות, ואחר כך תנסה לאיים. היא תהפוך לזאב ערבות נוהם, לשטן אימתני ושיניה נוטפות דם חללים שהלכו בדרך הזו לפניך. אם תבהל מפניה ותפנה לה את גבך כדי לנוס על נפשך – היא תנגוס בך מיד, ודמך יוצג גם הוא לראווה בפני הבא בתור. יש ללכת דרך שביל ערוותה כאילו היה זה מבוי מפולש אל הלא נודע. כי כך הוא באמת. משם יצאת אל עולם השניוּת, ורק דרך שם תוכל להגמל מכך. חזור על כן אל מקור הדברים כולם והמתק את הדינים בשורשם. הדינים המפלגים את האחדות לשניים – טוב ורע, אמת ושקר, יצר טוב ויצר רע, אלהים וסטרא אחרא. אם תחזור אל הבטן שממנה יצאת, דרך התעלה שממנה באת, אם תהין להביט לה ישר בעיניים, ללא בושה, וללא פחד אך גם ללא חציפות. אם תוכל ללכת הישר אל הקבר הפתוח, אל מעבר למקומות בהם זקופים פקידים לובשי שריון ורומח בידם, זקיפים של פחד ואימה, זקיפים הרושמים לחובתך את התשוקה ומלשינים עליך כלפי המרומים. אם תלך בזו הדרך אל השקט העצמי של האלהים, תמצא נחמה.

חבריך יבחרו, מן הסתם, ללכת אל דלפקו של המלאך הנחמד. הם ימותו לאט לאט. מדי פעם הם יבקרו בהיכלות האסורים של התשוקה, באופן מדוד, ויחזרו, מבוישים מעט, אל עולמם הנחמד, ובו יתפללו לישועה. הם אינם מכירים היטב את המלאך הנחמד שלחזות פניו התמימים הם התפתו ונפלו קרבן. זהו מלאך השגרה, מלאך השעמום, מלאך המוות האיטי והסמוי. הוא משקה אותם בסם התרדמה, ומראה להם את העולם חצוי לשניים – חצי טוב וחצי רע. והם בוחרים בטוב, בוחרים בחיים, בוחרים באמת. והוא מלטף אותם בשביעות רצון ומניח לרקבון לעשות את שלו ולכלות אותם בנחישות רבה מבפנים, בעקביות, יום יום, שעה שעה. הוא מניח לחידקי הרקבון לשלוח את חבריך לגלגול הבא, שוב אל אותה הצומת, בה הם נבהלים כל פעם מחדש מפניו המאימים של היצר הרע, והוא נהנה מזה ככל הנראה, שהם חוזרים ובאים אליו שוב ושוב.

והם ינופפו לך באצבע, והם ינידו ראש, והם ידברו אל לבך והם יניחו בפניך ראיות משכנעות הלקוחות מעולמם החצוי. אתה תשמע, ולא תהיינה לך מילים להחזיר להם, כי המילים לקוחות מן העולם שלהם, מעולם הגבולות והגדרים, ואילו אתה הלכת אל מעבר לזה. כי אתה ראית את האלהים והוא איננו מצוי בתוך הגבול יותר מאשר מחוצה לו. וכשטוענים אחרת מאבדים אותו. וכשטוענים רק כך מאבדים אותו שוב. לכן אינך יכול לומר דבר. אתה מברך ומודה ונכנע שוב לכחו הסוחף של היצר, הבא בחסד וברחמים וגורף אותך אל מעבר לגבולות, ומתמסר לזרם המסוכן של התשוקה, ונותן לזרם להוליך אותך אל השדה הגדול של הקדושה, הנפרש מעבר לסף הגיהנם, מעבר לשלט המברך את הבאים, מעבר לשומרי הסף, מעבר לאימה, מעבר לתקווה, מעבר לתשוקה. שכולן אינן אלא אחיזת עיניים, ומצדן השני, אתה רואה רק אחד בדל"ת רבתי, והכל כה נעים, וכה פשוט. כמו חידה שנפתרה. כמו נקודה אחת, שאין לה ממדים, והיא קטנה עד איון וגדולה עד שהיא כוללת עולם ומלואו, ואי אפשר לחצות אותה לשניים, כי היא נקודה גרעינית, אחת. אחת. אחת! לגמרי אחת. פשוטה מאד. ואתה יודע שעל שער הכניסה מתנוסס עכשיו דיוקנך, כי גם אתה הפכת פתאום, ככל הנראה, לאחד משומרי הסף. אולי אלו הם פניך הקודמים שמוצגים שם לראווה, כמו ראש כרות של עבריין מורשע, ומפחידים עד אימה את העוברים והשבים בתשובה שלמה. אולי אלו הם פניך המופנות אל המקום שבו יש משמעות למילים, פניך השומרות על קשר עם העולם המצוי בתוך הממדים של חלל וזמן ומוסר יחסי. אולי הן אלו הפונות אל העולם האחר ומנסות לומר משהו על מה שלא ניתן לבטא, מנסות לרמוז על מה שמעבר למפתן החור השחור שכולם מתאווים אליו ומתבהלים מפניו. הם פוקדים אותו בבהלה ובבושה, והוא נושך בהם. ופניך הפונים לשם תקועות בעיוות חסר פשר של שפתיים המנסות לבטא מילים שאינן, בעוויה המנסה לגלות סודות שלא ניתנים לביטוי, וקצף נוטף מהן, ירקרק מבושה, אדום מדם כתום מאש כחלחל מן ההזיות. האם אינך יכול שלא לקחת חלק בסיוט הזה? האם גם אתה חייב להמנות בסופו של דבר על שומרי הסף?

ובמקום כאילו אחר, אתה יודע, מזכירים את שמך בחרדה ומלמדים בדאגה אמיתית ילדים טובים מה לא לעשות כדי שלא יאונה להם מה שלך כבר קרה. ואתה חפץ בטובתם, ואז לפעמים אתה תוהה אם אפשר לעשות צעד ממש משונה, ולהתקבל פתאום לעבודה בשירותו של המלאך הלבן והנחמד, אבל פחד מוות תוקף אותך מיד ואתה יודע שהפחד הזה מעיד כי גם אתה נפלת שוב למלכודת השניות. מי הוא זה הצייד המאומן המניח מלכודות מתוחכמות שכאלו בדרכך? האם יהיה לך האומץ להכנס אל מקום הרקבון והסחי והטינופת? אל מקום המוות הלבן, האיטי, אל מקום האשליה שאיננה יודעת כי אשליה היא? אל מקום ההסתר הכפול?

לכו תעשו סקס!

אותי ואת בני דורי לימדו שצריך להינשא בגיל צעיר, להוליד ילדים עד בלי די ולהסתפק בפרטנר אחד במיטה. והמחיר גבוה

חבורה מצוינת של בני עשרים פלוס החליטה לשים סוף לעידן ההכחשות וההסתרות והוציאה לאור את ההתלבטות של מי שאינו מתחתן מייד כשסיים בגרויות ומרגיש בשל לממש את תשוקותיו הגופניות עם בן זוג מזדמן (לא במובן של חד-פעמי דווקא, אבל לאו דווקא זה שבסופו של דבר יעמוד איתו מתחת לחופה).

הצעירים האלה החליטו לחיות חיים מלאים כאינדיבידואלים לפני שהם מכניסים את עצמם לחיי זוגיות כובלים, הורות צעירה ומאה עשרים שנות תסכול. הם רוצים קודם ללמוד, לטייל, להכיר יותר מאשר רק את מי שיהיה הסבא והסבתא של הנכדים שלהם. הם רוצים להיות אנשים נורמלים וגם לשמור על אורח חיים דתי, מסורתי, חרדי. ונכון גם שלפעמים הרווקות המאוחרת היא לא לגמרי בחירה, אלא הופכת כבר למציאות מתמשכת, למרות המאמצים הכנים למצוא שידוך, אבל גם מצב זה הוא יופי של מצב, אם לא צריך להתייבש עד החתונה.

מה שברור לגמרי לציבור החילוני, לגמרי לא ברור עדיין לציבור הדתי, ודווקא עכשיו, כשעולה הנושא לדיון

ציבורי באופן מכובד, ערכי, תורני והלכתי, מוצאים עצמם הצעירים האלה לבד בחזית מול הרבנים.

אני יודעת שאני בוודאי לא מייצגת דווקא את ההורים של הצעירים האלה. אני לא מספיק הלכתית, לא מספיק צנועה ולא מספיק דתית בעיני הציבור הזה. אבל אני, והדור שלי בכלל, גדלנו אל תוך אותה תזה ופרקטיקה של להינשא בגיל צעיר מאוד, להוליד ילדים עד בלי די ולממש את תשוקותינו המיניות עם פרטנר אחד. אז אני ממש יודעת על מה אני מדברת, והיום, כשבנותיי בגיל הרלוונטי, ומסביבן חברות מתחתנות פעמיים בשבוע, אני רוצה לחזק את החבורה הצעירה הזו, לחבק אותה ולהגיד להם באהבה: לכו תעשו סקס!

 ולא רק בגלל שעכשיו זה דחוף לכם ואתם לא יכולים להחזיק מעמד (אני לא מאמינה בזה בכלל), ולא בגלל שאין סיבה להתנזר (אם רוצים אפשר למצוא סיבות) ולא בגלל שלא אכפת לי משמירת ההלכה (אכפת לי), אלא משום שהמחיר שמשלמים על נישואים בגיל מוקדם, על הורות צעירה ומתמשכת של כמה עשורים ועל נעילת ההתנסות הזוגית בגיל כל-כך לא בשל, הוא מחיר כל-כך גבוה שאני מעדיפה בשבילכם את המחירים האחרים שתצטרכו לשלם (ואתם תצטרכו).

הדור שלי, ושל ההורים שלכם לצורך העניין, הוא הדור הכי מתגרש בציבור הדתי. הכי נואף, הכי פחות מאושר, הכי פחות מסופק והכי פחות יכול להגיד לכם שאתם טועים. אני יודעת שאין הרבה הורים שיגידו לכם את האמת הזאת כמו שהיא, אבל הנה, אני אומרת לכם. שתדעו.