כן, אנו יודעות שאנו נשים, אבל אלות? אולי מכשפות, אולי לעיתים פיות טובות, אבל אלות?!
כמי שגדלה בבית חרדי והתחנכה במאה שערים, המילה "אלה" הייתה טמאה והשתייכה ללקסיקון של "עבודת אלילים".
עברתי כברת דרך. היום, במסעותיי בטבע אני מתבוננת ברכות ההרים ורואה את המעגליות של גוף האשה, אני מריחה את האדמה הלחה מטל הבוקר, ומתמלאת חיות של הבאת חיים. אני חווה את החיבור אל אמא אדמה - האלה הגדולה , בכל פינה בטבע.
זה זמן רב, נשים נמנעות מן הטבע הפראי. אם בגלל נורמות חברתיות אשר לא מעודדות נשים לאתגר, או בגלל הפחד בלהיות אשה, לבד, בטבע.
אני מטפסת גבעת לס בצבע חום בהיר, התרמיל על הגב, השמש מגנה מעלי, ותחושת שמחה עוטפת אותי. סביבי קבוצת נשים מיוחדת. כל אחת שונה מהשנייה בנוכחותה ובסיבות הגעתה למסע נשים במדבר, אני יודעת שאל כולן הגיעה קריאה לצאת, והקול הוא קולה של האלה, אשר קוראת לצאת:
לצאת מהשגרה,לצאת ממקומה של האשה בטכנולוגיה, בבטון ובמיכשור הסובב אותנו, לצאת מהאמונות שלנו על עצמינו.
בטבע , משהו בתוכנו, גברים ונשים כאחד, מתעורר לחיים. דמיינו את הלחות של מערה בחוף הים, את מגע החול הרך ביום חם, או את פסי אור השמש החודרים מבעד פסיפס עלים של שדרת עצים. כל אלו מעוררים אצלינו הד מרוחק, מן העבר העתיק. באחת אנו נלקחים חזרה לראשית האנושות. אל מחוזותיה של האלה הגדולה:
מחוזות בהם מותר לנשים להרגיש את מיניותן, קדושתן ועוצמתן- זהו החיבור לאלה הגדולה.
בעולם המערבי של היום, עם הקודים החברתיים והאמונות סביב מקומה של האשה, קשה לנו להרשות לעצמנו תחושות אלו - לעומת זאת הטבע מראה לנו את הדרך.
ליפרד ל. (1983) כותב "נשים מזהות את מתארי גופן עם נופי הטבע, הגבעות כהרים קדושים, כמתלול רך ממנו ניתן לקבל הזנה. המחזור של האשה מושפע ממחזור הירח ובכך קשור גם לכח המגנטי של בטן האדמה ולגאות הים. האיבר הנשי מדמה מערה, מחשופי סלע, חריצי מים צרים. המרחב הטבעי קשור תרבותית לאמהי ולמיני, לנותן ולוקח חיים - לאמא אדמה".
מזה שנים אני מוצאת את עצמי עובדת בטבע בעיקר עם קבוצות נשים. - "למה דווקא עם נשים בטבע?"
אתחיל את תשובתי מתחילת סיפור הבריאה: מרלין סטון פתחה את ספרה המרעיש "כשהאל היתה אשה" בהנחה שבהתחלה האל היתה אשה. כל הממצאים הארכיאולגים שנאספו מוכיחים, כי בתקופה הפרההסטורית אנשים עבדו את האלה - אשה. הממצאים הללו והכתבים הראשונים שנמצאו מוכיחים את היות האלה במשך 30,000 שנים מהתקופה הפלאוליתית המאוחרת, תקופת הקרח, דרך התפתחות החקלאות , ובתק' הניאוליטית שם עבודת האלה פרחה.
האינטואיציה הקדומה ביותר ביחס לקדושה היתה, שהאדמה היא מקור כל החיים ובסיס ההוויה. עפ"י גיימס פריזר, מרגרט מד ואנתרופולוגים נוספים, עוד בתחילת התפתחות המין האנושי, לפני שידעו להסביר את סוד ההתעברות, האשה נתפסה כנותנת החיים. רק נשים יכלו להביא חיים, ותפקידו הביולוגי של הגבר בתהליך עוד לא נודע. כך נתפסה האישה - כאלה. מכאן השייכות, הירושה והשליטה, עברו מאם לבת.הוכחה לכך הם הנישואין התוך משפחתיים אצל המצרים. המצרים רצו שהשליטה תעבור גם לבנים לכן השיאו אותם לאחיותיהם. פר עה- פירושו "הבית הגדול" (והאשה היא אחראית הבית) רק מהשושלת ה18 החלו ליייחס קשר בין הבית לזכר.
אמונת האלה היתה מבוססת על האדמה והחיבור אליה. בשונה מהאל שמחוזו בשמיים,
האלה היתה שייכת לעולם הזה ולא לעולם הבא, מיוצגת בגוף ולא מתכחשת לו, הוליסטית ולא דואלית. לאלה היה יצוג פנימי נשגב בכל אדם . אנושיות נחוותה כחלק מהטבע. המוות כחלק מהחיים. עבודת האלה היתה, חגיגת החיות שבתוכינו ע"י חיבור לחושים, לחושניות ולחיים. המסע היה בראש ובראשונה על מנת להתחדש, התחדשות והתקדשות החיים, והאלה היו כח החיים.
אמונת האלה קיבלה ביטוי ע"י ריטואלים שחיברו את האדם לקהילה, לאנושות ולקוסמוס. טקסים אלו חברו את עולמו הפנימי של האדם אל הטבע דרך מחזוריות הטבע, כגון: עונות השנה ומעגלי חיים. בתקופות עתיקות, ריטואלים אלו שחיברו את משמעות החיים ונפש האדם היו חלק מחיי היומיום.
איך שלא נבחן את הנושא נראה את מרכזיות האשה כקדושה, המילה "ריטואל" באה מהמילה העתיקה "ריטו" בסנסקריט = "מנסס" (המחזור, הדימום), "מונט" = חודש (לטינית) הריטואלים הקדומים ביותר היו קשורים לדימום החדשי. האמינו שדם המחזור הוא קדוש והדימום היה ארוע קוסמי. האשה היתה קשורה לחידה קדושה של חיים ומוות.
מעניין איך היו נראין לנו חיינו, אילו המחזור החודשי היה נתפס אצלנו כטקס מקודש, כחגיגת החיים? איפה נמצא היום החיבור בין האשה לקדושה?
הגילוי הראשוני ביותר של האדם את הקדוש היה שהאדמה היא מקור החיים ובסיס הקיום. ג'וסף קאמפבל ב"מיתולוגיה פרימיטיבית " אומר " הנה אשה שהביאה עצמה כעליונה, הנשים לא רק הביאו ילדים הן גם היו המקור העיקרי של האוכל. בהבנתן שניתן להזריע, לעבד וללקט הן הפכו את האדמה ליקרת ערך - והן בעלות האדמות. כך הן זכו לעוצמה חברתית, כלכלית ולכבוד גדול. "
מתוך הדברים הללו אנו מבינים שהאשה = האדמה. וברור מכך התפתחותה של אלת האדמה,ולה שמות רבים: גאיה, אישתר, אשרה, אנאהיטה, מה, אסטרטה, אך ואיננה.
כך כשאני נמצאת עם נשים בטבע , אני מרגישה איך אותו הד של זכרון עבר נמצא איתנו.
אני זוכרת את הרגע האישי שלי, בו נגעתי באלוהות שלי בטבע: הגעתי בפעם הראשונה בחיי למצפה רמון, מצאתי את עצמי על מצוק המכתש בשעת ערב. סונוורתי מעצמת הרגע, מצבעים שלא ידעתי על קיומם, מעצמת הטבע כפי שלא חוויתי קודם לכן. הייתה לי חוויה של התמזגות טוטאלית בנוף. הרגשתי, בפעם הראשונה בחיי, שהגעתי הביתה. שפגשתי את אמא אדמה מחוץ ובפנים.
את האלה הפנימית/ חיצונית אני ממשיכה לפגוש, בעיקר בטבע.
קבוצה של שמונה נשים בכל הגילאים נכנסת למערה גדולה בכרמל. ברקע נשמעת מוזיקה של תפילה נשית. כל אחת לוקחת נר, יושבת עם עצמה ומתכנסת בתפילה מאד אישית.
נשים אלו לא יודעות שפולחן הקדוש בתק' האבן עפ"י ממצאי הארכיאולגיה היה בתוך מערות, בד"כ מערות מסתור, שהגישה אליהם היתה לא פשוטה ובכך היוותה כמעיין מבחן מעבר לראויים.
המערות הללו הינן דימוי ל"כניסה אל האישה" הו דמו לאיברי מין נשיים בצורתם ועוררו תחושות של נשיות, חיים וקדושה.ציורי סלע אופיניים למערות הינם בצורת האיבר הנשי כפרח או בצמוד לצמח. האיבר הנשי כפרח הוא המעבר המקודש דרכו עוברים החיים. המשולש הקדוש הוא סמל האבר הנשי ולהפתעתינו גם מסמל את הכח האלוהי.
אצלינו המגן דוד. בהודו השילוב של שני המשולשים הללו יחד הזכרי שמסמל את האל שיבה והנקבי שמסמל את האלה שאקטי. בהודו אומרים ש"שיבה ללא שאקטי הוא גופה" בהודו כל אשה היא שאקטי. הגבר לא יכול לקיים את הריטואלים הקדושים ללא אשה.
אני מתבוננת בנשים במערה מן הצד ורואה תהליך אישי של התקדשות. ללא מילים, מקבלים הידיעה והזיכרון הפנימי, של התקדשות,ביטוי אלפי שנים מאוחר יותר. במערה לחה בקיץ 2006 בכרמל. אני שמחה על התהליך שלהן ועצובה נוכח אבדן האלה וקדושתה בחיי היום יום שלנו.
תחת המניע ה"מוסרי" ב"הריגת האלה", מאמינים חוקרים שעמד רצונם של הפולשים בכח פוליטי ותפיסה זכרית בקרקע שיבטיח את השליטה הפטריאכלית. גם כוח זה הונע ע"י הטבע:
לפני 12,000 שנים הטמפ' היו דרסטיות ובעקבות ההתחממות העולמית, היו צריכים אבותינו הנוודים לשנות את סגנון חייהם. כשהעדרים הגדולים נעלמו, הציידים והמלקטים הפכו חקלאים. בתק' הנאוליטית החקלאות הביאה עמה גם שינוי אידיאלוגי. אם קודם לכן גברים ונשים היו חלק זורם עם הטבע, עכשיו הם הפכו להיות אקטיביים יותר, בהתערבותם בטבע כדי להתקיים. הם זרעו וקצרו. בחרו איפה לגדל את היבול, כמה ומתי.
הנשים כמלקטות הן עפ"י הארכיאולוגים היו ממציאות החקלאות. הן התבוננו בצמיחתם של צמחים, למדו לאסוף זרעים, ובהמשך, אספו וטחנו חיטה - לחם.
נוצר חיבור חזק בין האשה לצמיחה.האשה כמצמיחת החיטה, שפע האלה - ולחם מרכז החיים. תנורים, כלי אחסון ואבני ריחיים הפכו קישוט למקדשי האלה. לחם שאפו הכהנות הוקדשו לאלה כתודה על יבול (מקור טקסי הלחם בכל הדתות).
עם עבודת האדמה התחזקה הזיקה אל אמא אדמה. ההרים, הנחלים וההרים נחוו כחלק מגופה של האם הגדולה. אנשים הקבילו בין הנוף המקודש לבין שבילי הגוף האלוהי.
סביב זיקה זו התפתחה מערכת אמונות ,מנהגים וריטואלים אשר ערכיה היו הקשר בין האדם לאמא אדמה, זו שמעניקה אוכל אשר מאפשרת חיים לכל היצורים החיים.
איך מתנהלת תקופה של חיבור חזק לטבע ?
בכל התרבות הנאוליטית אין שום סימן ללחימה כלשהיא, אין סימן לביצור, כיבוש, מוות אלים או פלישה, מכך ניתן להסיק שהיה קשר ישיר בין הדו-קיום השלוו והאמונה באלה הגדולה, לשלום הרוח. התרבות הניאוליטית של האלה היתה מבוססת על מרכזיות האשה, שפע, שלום וללא הירארכיה.
איך התנתקנו מהקדושה שבמיניות האשה?בעבר מיניות היתה מילה קדושה. הנשים הכהנות היו אלות המקדש וגברים שהיו מגיעים לתת כבוד, היו שוכבים עמן, היה כאן אקט מלווה בקדושה. בעבודת האלה, מין הוא מתנתה לאנושות. לעומת הגישה היום המתיחסת למין כמשהו "מלוכלך", לא "מוסרי". ובחורה שחוגגת את מיניותה נחשבת "זולה" או אפילו "זונה". המיניות היום מחוברת יותר לבושה וחטא. גישה זאת נובעת מחינוך אידיאלוגי (בשם הדת) של אלו ש"הרגו" את האלה.
המילה דתreligion , רליג'יו בלטינית פירושה, לחבר מחדש, מה הותר וזקוק לחיבור?
לפני הפטריארכיה ודיכוי האלה כל מה שחי היה חלק מכח החיים הגדול, חלק משלם.כולם היו אחראים זה לזה ולהמשך מעגל החיים. מוות, וחיים מחדש - נשים בשוויון עם גברים, בע"ח, אבנים, צמחים נחלים והאטמוספירה.
בשהות בטבע מורגש החיבור הזה מחדש, בינינו לבין הסובב אותנו באופן ישיר. מי המעיין מקררים את הגוף החם מההליכה. אנו נהנות אחר"כ מתה ותאנים מהעץ מעלינו שגם מעניק צל... הקסם הוא החיבור, חיבור, חיבור....
בחשיבה הדואלית ההלניסטית, גוף ונפש הופרדו. מיניות ונשיות הופרדו. האשה המסורתית הטובה לא יכלה להיות מינית, האשה המינית לא יכולה להיות חסודה ומוסרית.
מיניות נשית זוהתה עם הגוף והפחד ממנה וממשמעותה (עבור הגבר). אבות הנצרות פחדו שההגיון יוסת ע"י תשוקה וחיפשו השלמה רוחנית ע"י התנתקות מדאגות היומיום והנאות החיים.
חוה נשאה את הקללה שתלד בנים, במקום שתבורך באמהות, היא זוהתה כצורה של חומר נחות שמוריד את נפש הזכר בדרגות סולם הרוחניות. ובלידה, הקרבה של האשה אל כל מה שנחות, דחוי ורקוב הפך עיקר, "קללת" המחזור קרבה את האשה אל הבהמות, פיתוי יופיה היה לא יותר מאספקט של המוות בגלל הפיתוי שלה את אדם. הקונספט הזה חיבר מיניות למוות יותר מאשר לחיים.
כשהאיזון הופר, דוכא גם הצד ה"אפל" של האלה. האלה היתה מודל של טבע האשה במלואה. הלא רציונלי, הכאוטי וההרסני שהיו חלק ממלכתה של האלה כששלטה, הופרדו מהאלוהי והוו גורם פחד. הכח הנשי נראה פתאום מאיים לסדר החברתי, ובמהלך מבריק הגברים חיברו בין מיניות לזילות וכך נטלו מהאשה את כוחה.
הנשים כבר לא יכלו לבטא את העצמה, הבערה הפנימית שלהן המורכבות ממיניות, חושניות, אינטואיציה, חכמה ורוחניות. צמצום האשה הרגיע את הגבר. כל אשה שהעזה לבטא חלקים אלו הוחרמה. שיא התהליך היה בשריפת "מכשפות" בימי הביניים.
היום אנו במסע למשמעות, אל מה שנעלם ומה שאנו רוצים להשיב. אנו מנסים לדלג מעל "אמיתות" שנקבעו ע"י הדתות כגון "אל זכר ברא את העולם", "לאנשים הזכות לשלוט בטבע", "לאדם הזכות לשלוט באשה".
מסע זה לא מתרכז באידיאליזציה של האשה אלא נוגע בחיים, בחיבורים ובאחריות שלנו.
לאחרונה האלה שוב הופכת לסמל של העצמה לנשים, כמניע לרוחניות אשר מקורה באדמה, מטאפורה לאדמה כאורגניזם חי, ארכיטיפ למודעות נשית, מנטור למרפאים, מוזה ליוצרים ומודל לקידוש מחדש של גוף והמיסתורין של מיניות האדם.
ניומן א. (1971) מביא את דבריו של ליאונרדו דה' וינצי ביחס ל"אמא אדמה" - " האדמה כאם, כגוף חי שיש בו נשמה. העור בנוי שכבות סלע ואדמה ושריריה - אבנים. דמה, מפלי מים חיים. אגנה - הים. האדמה היא האם הגדולה, היא מזינה אותנו ומעניקה חיים."
נשים בכל סיטואציה יכולות ליצור חיבור חזק. אך נשים בטבע, שמסתכנות, מתעצמות בדרך שמאפשרת להן לשבור מחסומי מין ומחסומים תראפויטים ע"י התמודדות יחד מול איתני הטבע. המטאפורה הישירה של חוסר ודאות ולקיחת סיכון מעמידים את האשה מול עצמתה ושליטה בחייה. הטבע מבעיר מחדש את אש האשה, כאלה, כיוצרת חיים כרוח האדמה.
צ' בת חמישים מעל מפל במדבר יהודה צועקת "תצלמו שאראה לנכדים, אף אחד לא יאמין למה אני מסוגלת!"
מהנסיון שלי עם נשים בטבע אני נוכחתשהאלה חוזרת בעוצמה דרך מפגש נשי עם הטבע. עם ההדהוד של המחזוריות, נתינת החיים וההכלה הגדולה הקיימת במרחב. בספרה של קלאריסה פינקולסה (1997 )"רצות עם זאבים" הארכיטיפ של ה"אם הדולה" מוצג כ"אשה הפראית" היא האלה שנותנת חיים לכל היקום, המרחפת בשמים מעל ותחת האדמה. היא עתיקה יותר מהים, היא אדמה, היא היצוג הגופני של מיליוני שנות האשה. היא האשה הפראית שחיה תחת האדמה ומעליה. היא חיה בתוכינו ודרכינו וסובבת אותנו כיערות, מדבריות ואדמה.
הנשי החדש מקבל ביטוי בכל איזורי החיים. יש בחינה מחדש של העקרון הנשי בדת, בפסיכולוגיה, באומנות ובאיכות הקשרים בין האנושות לפלנטה. אנו בעיצומו של שינוי ראדיקלי שישנה בעתיד את תפיסתנו את העולם.
תחיית המיניות והגוף
חיזוק הקשר אל הגוף הנשי כמקור הנאה וכח היא תוצאה ישירה של מסע נשי בטבע. ר' כרותת שדיים סיפרה לקבוצה בסוף יום אתגרי בטבע "בעקבות המסע חזרתי לגוף שלי, הוא שוב חלק ממני ואני מקבלת אותו כפי שהוא". הכרת הגוף כמקור של ידע ומאגר של נסיון חיים. חקר גופינו זהו הצעד הראשון להגדרה עצמית.
רוב הנשים במערב רואות עצמן דרך המבט המעוות של חברה שמנוהלת ע"י גברים. זה אולי לא משפיע על פנימיותינו אך ודאי שעל תפיסתנו את הגוף שלנו .
כשהרפואה התפתחה כמקצוע מדעי במאה ה18. הרופאים נידו את המיילדות, מרפאות בצמחים, ומרפאות השבט, ולקחו על עצמם כל חלק של ריפוי ובריאות שנקשרו לפריון וילודה. התוצאה - הריון ולידה הפכו למחלה. אני מציעה לחזור אל הטבע ואל טבעינו האמיתי.
גרטה ברו אמרה: "על מנת שאשה תרגיש טוב עם עצמה היא צריכה להבין עד כמה נפגעה רק מהעובדה שצמחה בתרבות שקובעת כי האל הוא זכר!". תחת הדימוי של "האל האב" האשה לא יכולה לבסס את זהותה כאלוהית, ובדרך מסוימת זה משאיר אותה נחותה כלפי הגברים. על מנת להחזיר לאשה תחושה של שלמות על האשה להבין שלאלוהות אספקט נשי. האשה צריכה להתאמן בפתיחת הנשי המקודש בחייה, בראותה את האלוהי בעצמה ואת עצמה באלוהות. זה נעשה דרך חוויות בטבע, דרך טקסי נשים, מפגשים נשיים ועוד.
אנו מביטים על האלה כשומרת של "מקור המודעות האותנטית וההדרכה הרוחנית שישנה במעמקי נפשינו, האלוהות שבנו, המרכז הטרנספרסונלי(סלף)" דחיית העמדות הדתיות המסורתיות, אינו אומר שאנו דוחים אמות מידה מוסריות.
הגעת האלה פירושה "מוסריות חדשה שמקורה במודעות הפרט" בהגיון מוסרי, הטוב העליון לא יהיה יותר כח אבסטרקטי מחוץ לנו, אלא, שלמות האנושות ביחס לאדמה ולקוסמוס.
עד שנשים לא יכירו באלוהות שבתוכן הן לא יכולות להיות שלמות וגם החברה לא.
האלה הופיעה שוב בתוכינו כסמל להחלמה שאנו צריכים כדי להתקיים, העצמה מגיעה מבפנים, מהקשר עם כח החיים שבנו.
אנחנו לא זקוקים לגילויים או טכנלוגיות חדשות - רק לפתיחות לשינוי, לפתוח את ליבנו ולכבד את מה שאנחנו.
לנשים רבות המפגש עם הסטוריית האלה מעלה תחושה של "חזרה הביתה"
ואכן כך, לאשה בדת היהודית יש יצוג של האלה ע"י ה"שכינה", כשהכוונה לישות נקבית.
עפ"י רוברט גרייבס אפולאוס הרומאי כותב במאה השניה את דברי האלה "אני הטבע, האם האוניברסלית, המאהבת של כל האלמנטים, שליטה של כל הרוח, מלכת המוות, העל טבעי, הייצוג של כל האלים והאלות. תנועותי מביאות את הזהר שבשמים, הבריזה מהים והשקט של העולם התחתון".
בתפילה לגברים ונשים יחד, שנלמד לכבד, בתוכינו ובסובבים אותנו, את החלקים הזכריים והנשיים, נותני החיים!
מי יתן וכל היצורים הברואים יוכלו להרגיש חיות ואלוהות.
דליה נאור, טבע תראפיסטית בעלת M.Aבדרמה תרפאיה, B.A בעבודה סוציאלית, מוציאה מסעות לנשים במדבר וסדנאות בטבע. מרכזת את מסלול "פסיכותראפיה דרך הטבע" בגבעת וושינגטון ובמרכז לגינון טיפולי "תמר-ה". מפעילה קליניקה טיפולית בביתה, מורת דרך, חוקרת ועוסקת בנושא "טבע תראפיה". מרצה ומנחה סדנאות בנושאי התבוננות, חוויה ויצירה ומספרת סיפורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feminine-admirer
