זאת עם השיער האדום.

כמעט חודש שלם חיכיתי לנסיעה הזאת.

התאריך היחידי בו אין בגרויות ויש קצת שקט.

הפעם האחרונה שהייתי בתל אביב הייתה מזמן מדי, וגם אז רוב הזמן היינו בגבעתיים.

אז ארזנו תיק, עלינו על רכבת ונסענו לתל אביב.

אני ואלנה, אם תהיתם.

כשהגענו, קפצנו קצת לים, ישבנו על החוף שעה בערך, להפתעתינו אפילו פגשנו מישהו מוכר.

משם הלכנו לביתם של הפישלים [בעלי המסעדה שעבדנו אצלהם במלחמה]. היה נחמד, תמיד נחמד אצלהם.

הם שטפו את כל הבית, אירגנו שולחן אוכל ענקי ובישלו המון, לרגל הגעתו של החבר החדש של רונה [הבת של המשפחה] לארוחת ערב.

היה כיף לראות איך כל המשפחה מתרגשת, אפילו יותר ממנה, ומעיניין שאחרים יחשיבו אותו כשולי, הם עשו אירוע ענק.

כולם ידעו כמה זה חשוב לה ועשו הכל כדי שהערב יהיה הכי טוב שאפשר.

אני פשוט אוהבת את המשפחה הזאת.

בשלב מסויים, לקראת הערב, יצאנו מהבית שלהם לטייל קצת.

זה השעות הכי יפות בתל אביב, בעונה הזאת. כשעוד לא מחשיך אבל השמש לא שורפת מדי.

אז חתכנו מקינג ג'ורג' לבורכוב, סתם כי התחשק. לפתע שמענו מוזיקה ממש יפה מדירה של מישהו.

בהתחלה הייתי בטוחה שזה דיסק, כי הקול שלו היה דומה למאיר בנאי, אבל מצד שני לא זיהינו את השירים וזה נוגן רק עם גיטרה אקוסטית ושירה.

לא יכולנו שלא לעצור ולהקשיב לשירים, שבעצם כל הרחוב שמע כי כנראה זו הייתה אקוסטית מוגברת.

ובכן, כך חשבנו בכל אופן.

אז התיישבנו על החומה שהקיפה את הבניין והאזנו לשירים. יכולנו לראות אפילו את החלון ממנו מגיעה המוזיקה.

בשלב מסויים החלטנו לדבר עם הדייר ההוא, רק כדי לדעת אם זה הוא מנגן או שזה דיסק.

טוב, סתם. זו לא באמת הייתה הסיבה. זה פשוט היה כל כך יפה שרצינו לשבת ולראות אותו מנגן.

כן, אנחנו פסיכיות קצת. אבל זה לא מנע מאיתנו לעשות את זה בכל זאת.

אז אזרנו אומץ, והלכנו לחפש את דלת הכניסה.

כשמצאנו גילינו שהיא נעולה [זו הדלת הראשית של הבניין].

אז התחלנו לצלצל בכל האינטרקומים של כל השכנים, אבל אף אחד לא ענה.

כמעט והתייאשנו, אך לפתע האור שבמסדרון נדלק.

אמרתי "אם מישהו יורד ופותח את הדלת, זה הסימן שאומר שאנחנו באמת צריכות להיכנס. אחרת, הולכים."

חיכינו וחיכינו, לפתע כלב קטן רץ במדרגות, הגיע למטה, עמד מול דלת הזכוכית והסתכל עלינו.

"אוקיי.. מה זה אומר?" תהינו.

כעבור דקה שתיים, אישה מבוגרת ירדה אחריו ופתחה את הדלת.

מיד קפצנו על ההזדמנות ונכנסנו פנימה.

"טוב, מה הבעיה, רק לדפוק לו בדלת. אנחנו מסוגלות."

*מחכות*

"טוב, רק נחכה שהוא יסיים את השיר לפחות, שלא נפריע לו."

*השיר מסתיים*

"טוב.. אפשר לחכות עוד קצת.."

*מחכות*

"טוב די, לצלצל או לדפוק על הדלת?"

*דופקות על הדלת, אין תשובה, אז אלנה מצלצלת בפעמון.*

*ממשיכות לחכות*

כעבור כמה דקות שמענו את מנעול הדלת מסתובב, והשיר המשיך להתנגן. כך הבנו שזה דיסק, אלא אם יש כמה אנשים בבית.

פותח לנו בחור נוטף מים עם מגבת קשורה על מותניו. ועגיל בגבה.

"שלום.. רק רצינו לדעת מי מנגן, כי זה פשוט ממש יפה."

הבחור חייך, זה נראה לו מאוד טבעי ששתי בנות פסיכיות מגיעות אליו הביתה ושואלות אותו שאלה כזאת.

"לא, זה דיסק. בא אלינו לא מזמן מישהו לתקן את המקרר והוא ניגן קצת, אז התלהבנו והוא הביא לנו את הדיסק הזה. אתן יכולות ללכת אליו, הוא גר בפלורנטין."

- "אה, לא.. תודה.. רק תהינו. זה באמת יפה."

"כן.. הייתי מזמין אתכן להיכנס לשמוע, אבל פשוט תפסתן אותי באמצע המקלחת.."

- "אוי, סליחה, סליחה!"

"זה בסדר.."

הודינו לו ועזבנו את המקום.

במשך 3 דקות הלכנו בשתיקה עד שקלטנו מה הלך עכשיו ושתינו התפוצצנו מצחוק.

פסיכיות, אמרתי כבר?

בכל אופן, משם המשכנו את דרכינו לשדרות בן ציון. בין העצים היו תלויים שלטים עם ציטוטים ושירים, וכמובן שהרגשנו צורך עז לקרוא אותם בקול רם בלי להביט לצדדים או ישר [הם היו תלויים גבוה] תוך כדי הליכה [גם הליכה לאחור, בצד השני של השלט] כשהרבה הסתכלו עלינו, והרבה גם לא, כי זאת תל אביב ולאף אחד לא באמת אכפת.

מה שכן, גרמנו להרבה אנשים לשים לב אל השלטים האלה ולקרוא אותם גם. =]

אז ישבנו על ספסל בשדרה ההיא, כמה שעות טובות עד שנהיה קצת קריר וחשוך, אז הלכנו.

בדרך, שני בנים חביבים שישבו על ספסל קראו לנו, אז באנו וישבנו איתם.

ניהלנו שיחה קולחת על מוזיקה, קעקועים, תל אביב, עדות ועוד שטויות למינהם.

כעבור שעה, שעתיים, איתי הגיע לאסוף אותנו אז נפרדנו מהם לשלום ונסענו להרצליה.

היינו שפוכות מעייפות אחרי שלא ישנו כל הלילה שלפני כי למדנו לאזרחות [וכי דיברנו המון] אבל זה לא מנע מאיתנו להכין המון ספגטי עם רוטב עגבניות, לראות מלא סרטים ועוד כל מיני דברים למינהם, שאני לא בטוחה שאני יכולה לפרסם כאן.

יותר מאוחר הגיעו חברים שלו, ראינו סאות' פארק ועוד המון דברים כשכבר קצת נרדמתי אז לא כל כך הבנתי מה הולך.

היה לילה בין המצחיקים, בחיי.

הלכנו לישון בסביבות 5, אני כמובן קמתי מוקדם יותר והם נשארו לישון.

ב4 וחצי אחה"צ, איתי החזיר אותנו לתל אביב, ירדנו בים ומשם הלכנו שוב לביתם של הפישלים.

התקלחנו ונשכבנו לנוח על הספות בחדר של בן.

מאוחר יותר שמנו דיסק של ג'ניס ג'ופלין, כיבינו את האור, הדלקנו נרות [שבאופן מפתיע למדי היו לי בתיק] וכיסינו את הטלוויזיה בבד כתום כדי שיהיה אור יפה ולא הכחול המציק של המסך של הדי-וי-די.

בהתחלה לא יכולנו להפסיק לנתח את זה ולומר כמה שזה יפה וכמה שאנחנו נהינות אבל אז החלטנו פשוט לשתוק ולהירגע.

וכך היה.

אז קצת נרדמנו אבל בשלב מסויים החלטנו לקום כדי שנוכל לצאת עוד הערב.

בן בדיוק חזר הביתה, ואחרי שאלנה יצאה מהמקלחת התחלנו להתארגן.

בן התחפש לסטרייט, אני התחפשתי לבחורה שמתלבשת חגיגי ליציאות, ואלנה פשוט הייתה אלנה.

אז יצאנו, שלושתינו, במטרה לחפש פאב.

הלכנו למנזר, אבל אחרי שהרגשנו שמנוכר שם ושהשולחנות בחוץ יותר מדי פיקניקיים, החלטנו לעבור פאב.

דרך נחלת בניימין חיפשנו וחיפשנו, עד שהגענו לרחוב שהוציאו בו המון שתיה החוצה, מכרו בזול, ויש המון אנשים שעומדים ושותים.

כמו רייב, רק יותר רגוע ואלגנטי, או משהו כזה.

אני בכלל רציתי פאב, ולא לעמוד באמצע הרחוב עם כוס שמפניה, אז הלכנו בעקבות בקשתי לחפש פאב.

אחרי חיפושים מתמשכים נכנסנו ל'ריפרף', פאב אינדי מגניב לחלוטין.

ישבנו שם שעה, שעתיים, וחזרנו הביתה.

בן השאיר לנו את המפתח שלו והלך לישון, ומיד יצאנו, אני ואלנה, חזרה להסתובב.

פגשנו את ינון וחבר שלו- אילן, ומצאנו את עצמנו יושבים על ספסל עד 6 בבוקר.

בשלב מסויים, כשנכבו כבר הפנסים והיה יותר מדי אור, הבנו שהגיע זמננו ללכת ויצאנו לכיוון הבית.

בדרך אישה מטורפת לקחה לנו את הידיים נגעה איתם בכל הלחמניות שהיו בארגז [שהיא אמורה למכור במשך היום] ובירכה אותן.

אנחנו בינתיים תהינו אם היא מודעת לזה שלא שטפנו ידיים כל הלילה ושאנשים אמורים לאכול את הלחמניות האלה אחר כך, אבל מחשבותינו הוסחו בעובדה שהיא הכריחה אותנו לקנות אותן.

ולא היה לנו כסף.

"תבדקו נו! תבדקו! מה, אין לכן כסף בכלל? זה לא הגיוני! תבדקו מה הבעיה?!"

חשבנו שהיא הולכת לאנוס אותנו, כי זו המחשבה האוטומטית שעולה בראש כשאדם זר מפחיד אותך, אפילו שהיא אישה, אז אלנה הסתכלה קצת בתיק ואמרה שאין לנו כסף.

ביקשנו סליחה, האישה המוזרה שיחקה אותה נעלבת, וברחנו משם כל עוד נפשנו בנו.

הגענו הביתה, קפצנו למיטה הגדולה של בן [שישן בסלון] ונרדמנו.

למחרת קמנו ב4 אחה"צ, שתינו, אכלנו, התארגנו, ובסביבות 6 יצאנו מהבית.

הלכנו דרך קינג ג'ורג', קניתי מכנס ב10 ש"ח וגופיה ב30 [אין לזה שום פרופורציה או היגיון, אבל סבבה.]

משם המשכנו לשדרות בן ציון שוב, ואף התיישבנו במקרה על אותו ספסל.

אכלנו קרטיבים, דיברנו קצת וכעבור חצי שעה עלינו על אוטובוס לכיוון הרכבת.

כעבור שעתיים הגענו הביתה ו.. זהו.

אני יודעת, כתבתי קצת [הרבה] יותר מדי, ובטח לא הגעתם עד לכאן.

וגם אין תמונות אם זה מה שחשבתם, אין לי מצלמה יותר למי ששכח.

אז.. תסתפקו במה שיש.

היה כיף, היה בין הטובים אפילו.

וכל פעם שאני מגיעה לתל אביב אני מבינה מחדש כמה שאני רוצה כבר לגור שם.

בקרוב, בקרוב.

שיהיה לכם שבוע נפלא.

סיו.

נ.ב

לקח לי בדיוק שעה לכתוב את הפוסט הזה.

פסיכית.