שמתי לב שלא אכפת לי משום דבר, לא מזה שאמא כועסת עלי, לא מזה שבקצב הזה אני בחיים לא אקבל תעודת בגרות נורמלית, לא ממה שאנשים חושבים עלי וחלקים אפילו לא מזה שהוא הבריז לי אתמול. זה כאילו שאני נופלת לתוך תהום, עולם של עצמי, שאין בו אף אחד חוץ ממני, הכל ריק ודכאוני והכל סובב רק סביבי, רק אני והמחשבות שלי.
היום שוב בלסתי, הדכאונות לא עוברים, אין לי סיגריות.
אני בולסת, הולכת קורעת לעצמי תגרון, מקיאה תנשמה, מדליקה סיגריות, "אחח סעמק כואב הגרון", מחליטה לא לאכול יותר היום, קורעת תצורה באימון, חוזרת הביתה, שוב בולסת, ופה מגיע הקטע שהרס אותי היום- חזרתי ללפני שנה, שוב התחלתי לחתוך.
דיייייי!!!!!!!! חייבת להפסיק עם הכל! אני הורסת את עצמי, אני מודעת לזה וממשיכה, אני מאבדת את השפיות שלי. תפסיקי! את שווה יותר מזה! אבל לא.... הקול בראש חזק ממני.
הדם מציץ החוצה, הדמעות זולגות, מנסה לעצור אותן אבל המחשבות המתרוצצות בראשי לא נותנות לי. מפגרת!
נהיה לי יותר טוב, הלכתי לשתות קולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
