אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני נמצאת במצב שבו אני נמצאת עכשיו כל כך הרבה זמן, כבר כמה חודשים טובים והאמת, אף פעם לא חשבתי שזה יכול לקרות. הייתי כבר חזקה, אופטימית, ראיתי אור בקצה המנהרה אבל איכשהו כל זה נעלם ולא ברור לי איך זה קרה.
הורדתי עוד קילו. אני כבר מרגישה די יפה, למרות הדמעות, למרות השומן שעדיין יושב עלי, למרות שהוא כבר לא שם עלי, למרות שאני הורגת את עצמי... מרגישה יפה. אז למה לעזאזל אף אחד אחר לא שם לב לזה?!
הגעתי למצב שכבר אין לי כלום בראש והמצב הזה מפחיד אותי הרבה יותר. האוכל כבר בכלל לא מדאיג אותי מה שממש לא אופייני לי. אני קמה בבוקר, לא אוכלת כי פשוט לא בא לי למרות שהבטן שלי כואבת מרעב, חוזרת מהבי"ס, אוכלת כי אני חייבת, מרגישה את הבטן מפוצצת למרות שלא אכלתי כזה הרבה <היום למשל אכלתי ממש טיפה מרק, חתיכת פצפונת של דג, תפוח ממולא בגבינה וגלידה... פעם זה היה חצי ארוחה שלי ולא הרגשתי את זה> אחרי כל זה אני הולכת ומקיאה, רוצה להרגיש שוב את הריקנות הזאת בבטן, את הקלילות. אפילו להקיא כבר קשה לי, הצלעות כואבות, הגרון כבר לא סובל את זה וגם המוח שלי כבר לא מקבל את זה אבל אני בכל זאת עושה את זה, כמו רובוט, בלי לחשוב על כלום. וזהו, זה בעצם כל האוכל שלי עד היום הבא.
אני מעבירה תיום במחשבות עליו, במחשבות על כל העומס שיש עלי עכשיו, על זה שאני כל כך נכשלת בהכל ומאכזבת את ההורים שלי, במחשבות על איך לעבור את היום הזה כבר.
אני לא יכולה יותר, אני כל כך מוטשת. אני כל כך רואה את עצמי נשברת ולא עושה עם זה כלום. הסחרחורות חזרו... תמיד היו לי סחרחורות אבל הפעם זה כל כך חזק. אני רואה את זה, מרגישה את הנפילה קרבה ובכל זאת לא עושה כלום.
אולי אני רוצה תשומת לב? רחמים? אולי... אולי באמת זה מה שאני רוצה ואני לא פוסלת את זה.
אני יודעת שזה נשמע נורא פתטי ומחליא אבל אני לא כזאת, באמת שלא, אני לא ילדה מפונקת שמחפשת תשומת לב ואף פעם לא הייתי. אני פשוט חושבת שכל אחד עמוק בפנים רוצה את התשומת לב הזאת רק שאני לא מסוגלת להראות את זה והבלוג הזה הוא הבריחה היחידה שיש לי מהכל.
זין על הכל! יוצאת לעוד סיגריה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
