RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
| 11/2008
...
הרמתי את הלפיד אשר בידי, מגלה אוויר סמיך למדי, יכולתי להרגיש את האבק
מחליק בין אצבעותיי כאשר נופפתי מספר פעמים באוויר, ימינה ושמאלה על מנת
להשיג טווח ראייה. אימצתי את עיניי, מקווץ אותן עד כדי חריצים, לא האמנתי
למראה המוזר אשר נגלה לעיניי, שלוש דלתות עצומות התגלו מן החשיכה, עשויות
עץ אלון עתיק ולכל אחת מראה ייחודי משלה. ליבי פעם בחוזקה, הלפיד נשמט
מידי, מאיר למחצה את אותן דלתות עץ עצומות. הימנית הייתה הנמוכה מכולן,
במרכזה עמדה כתובת, כתובת בשפה שמעולם לא ניתקלתי בה, אפשר היה להגיד
באותה מידה שזוהי לא יותא משילוב של קווים ומספר צורות. לא יכולתי לפענח
ולו בקצת את אשר כתוב בה, תחת הכתובת היה ציור, רישום שמן של גן, אולי
מתקופת יוון הקדומה, את זה אני משער ע"פ הנשים קטועות הגפיים שהוצבו להן
לאורך הגן. בפינה השמאלית של הרישום עמדה לה השמש, בצבע ברונזה ומעטפת
חלודה, לקח לי שנייה או שתיים על מנת להבחין שזוהי הידית. הסטתי את מבטי
שמאלה, מצאתי את עצמי מתבונן בדלת המרכזית, הגבוהה מכולן, גם עליה הייתה
כתובת זרה, ניסיתי להשוות בין השתיים, על מנת לדלות ולו טיפת מידע.
להפתעתי היה מכנה משותף, רצף דומה של צורות נכח בשתי הכתובות, אך לחינם.
אפילו אם שתי הכתובות היו זהות לחלוטין - זה לא היה תורם לי אפילו במעט.
באכזבה הבטתי מטה, תחת הכתובת היה ציור, בלאגן, אנדרלמוסיה. עירבוב של
צבעים, כהים, בהירים, חמים וקרים. הם הגיעו במגוונים ובמרקמים. לא יכולתי
להבין מהו אותו ציור, אך דבר אחד הבנתי - שאין טעם להתמקד בו, מקרה אבוד.
בסמוך לדלת המרכזית - עמדה האחרונה שבהן, האמצעית בגובהה. אפילו לא טרחתי
להתבונן בכתובת, שכן אין טעם. ישר עברתי לציור. ציור זה לא, אם כי כתם
לבן. כתם ללא סימטריה, ללא משמעות. לא הבנתי את פשר הדברים, ניסיתי לרדת
לעומקם אך לשווא, לא היה שום היגיון. שום היגיון בציורים, שום היגיון
במצב. אולי מעט בכתובות. אך גם שם - לא הייתה תקווה להבין דבר.
הייאוש החל ליפול עליי שנית, אופף אותי וממלא אותי. מעניק לי סיפוק. תחושה נפלאה היא חוסר אונים. אך לא לאורך זמן,
הקול
החיצוני לא איחר להגיע ולהרוס לי את האווירה שעמלתי כה קשה ליצור, מגיע
ונושא עימו תקווה, איכס. התקווה הורסת את תחושת השלמות, מביאה עימה
הזדמנויות, אני שונא תקווה. "צעד לכיוון הימנית", הוא הדהד בנחישות ברחבי
אותו חלל לא ידוע. כתגובה ראשונית, כל אשר עשיתי היה לשאול, "אלוהים?",
במבט מסוקרן סרקתי את כל האיזור, בחיפוש אחרי ישות או עצם אשר יסבירו את
המתרחש, אך לא נגלה לעיניי דבר, הקול חזר על עצמו, לא מסביר ומוסיף דבר.
כאילו היה הוא הד אשר איחר להגיע "צעד לכיוון הימנית", במבט חטוף נוסף
ואחרון סרקתי את האיזור, אך ללא מענה. צעדתי לכיוון הדלת הימנית, הנמוכה.
נעמדתי מולה, גובהה היה כפול משלי לפחות פי שניים, חיכיתי להוראות, ממש
כמו חלק הנע על לוח משחק, מחכה שיניעו אותי. שוב, הקול לא איחר לבוא, "פתח
אותה, עבור דרכה, כנס פנימה!", נימת ההתרגשות בקולו גרמה לי לפעול חיש
מהר, הושטתי יד כלפי מעלה, מותח את עצמותיי על מנת להגיע לידית. נעמדתי על
קצה בהונותיי, במאמץ אדיר ובשילוב של זינוק קל השגתי את מבוקשי, סליחה,
מבוקשו. הדלת נפתחה, כיאה למקרים כאלה - אור לבן ובוהק סינוור אותי, לא
יכולתי לראות דבר, נעמדתי בדממה, עוצם את עיניי בחוזקה מחשש לעיוורון.
האור דעך בהדרגה, חששתי, חיכיתי להוראות. "ספר לי, ספר לי" אמר הקול,
מתרגש ברובו. היססתי, לא ידעתי מה לעשות. הקול חזר על עצמו כמקודם, כאילו
היה הד, "ספר לי, ספר לי!" הפעם הוא היה נשמע נרגש אף יותר, כמה לדבריי.
משום מה זה הגביר את חששותי, לא ידעתי מה לעשות, הלחץ גבר, אני לא יכול
לעמוד בלחץ. קולות החלו לרוץ בראשי, "שקט!" צעקתי, קולי הדהד ברחבי המקום
כאילו היינו תריסר אנשים, אך הוא גרר אפס תגובות, אפס תגובות מלבד שקט.
משב רוח קליל החליק על פניי, ממלא את גופי המיואש, בתגובה פקחתי את עיניי
בן-רגע. צווחה.
| |
|   כינוי:
Naugrim בן: 36 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
