הפיגוע הזה, הוא....הוא כ"כ נורא, כ"כ כואב והלב מתכווץ מבפנים בידיעה שנגדעו באיבם חיים שלמים, נוספו משפחות שכולות, אומללות לאין ספור. הלב נקרע לרסיסים בכמות בלתי ניתנת לשיעור, המכה הניחתת הזו פתאום באמצע החיים. איך מתנחמים ואיך חוזרים לחיים רגילים? זה הגיוני בכלל? אין מה לומר: זה כואב, זה קשה, זה גורם לסבל; אחים שלנו הם לא ישובו (עד תחית המתים)

והכי נורא?

שכל זה באשמתנו!!!

 מי חמש את המחבל האיום הזה? מי סיע לו במודע מוחלט? וא"א לברוח מהמציאות הזאת כי יש לה רגליים......  איך מתנחמים? איך? הדמעות....הן פשוט זולגות בעצמן בלי התרעה מראש, מה עושים?

 "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמיים"

מצטערת שזה באמת לא קשור לעיצובים אבל חשוב בוודאי עשרת מונים,

, נעמה

נ.ב. עריכה: עד כמה שזה לא קשור לנושא ועצוב בכלל לכתוב את זה פה: ההזמנות לא יוכנו היום עקב קריסה פוטושופית.

נ.ב.2 עריכה: אחד מהעיצובים. לניצן: