נמאס לי מהמצבי רוח שלך , ונמאס לי שאני צריכה לפעול לפיהם.

אני לא הבובה שלך .

אנחנו יכולות להיות החברות הכי טובות בעולם , אנחנו הריי כאלה דומות.

אני קוראת אותך כמו ספר פתוח את לא מבינה ?

תפסיקי לנסות לזייף , לשקר.   כבר למדתי לקרוא אותך רק מתנועות הגוף, ומצורת הדיבור שלך.

אני באמת מעריכה אותך, ואוהבת הכי בעולם. אבל אני לא יכולה עם זה יותר.

כשמתחשק לך את מספרת, משתפת, נחמדה ופשוט מדהימה.

אבל יש פעמים , ואני מודה שזה לא קורה הרבה - אבל זה קורה, שפשוט לא באלך עליי או משהו. את פשוט 'מתעלמת'. ולא בקטע של 'לא מדברת איתך' או משהו כזה.  יותר גרוע -

את אדישה.

ואני שמה לב לזה, ואני מנסה לשאול, להתעניין, לחייך, לאהוב יותר מבד"כ,

אבל את ממשיכה באותה אדישות. אין לך כוח אליי. את גורמת לי להרגיש לא רצוייה.

שתכלס? זה הכי נורא.

מילא, אינלך מצברוח, את לא משתפת , לא צוחקת וכאלה.. אבל ההתעלמות הזאת ממני פשוט מגעילה.

במצבים כאלה אני כבר לא רוצה להיות איתך.  אני מנסה ומנסה , ונפגעת עוד יותר אז בשלב מסויים אני פשוט מפסיקה לנסות, ומחכה יום-יומיים, אולי כבר עבר לך המצברוח ה'קרבי'.

ואם המצב ימשך ככה , שאני צריכה להרגיש כזאת הרגשה מחורבנת בגלל המצבי רוח שלך -

מתישהו אני פשוט אשבר, ואתעלם גם אני.

ולחשוב שעוד רק סיפרתי כמה את חברה טובה, וכמה אני אוהבת אותך, וכמה אני סומכת עלייך - וכמה את סומכת עליי.

ועכשיו, כשאני חושבת על זה שוב, את בכלל לא סומכת עליי.

אני לא יודעת מתי פעם אחרונה סיפרת לי משהו אמיתי , לא כזה שקשור לבגדים, או סתם 'ריכולים', אלא משהו אמיתי - מהלב. משהו שרק אני אדע, משהו שיוכיח לי שאת באמת סומכת עליי.

אני מנסה לחשוב ונראה לי שפשוט אין דבר כזה. אין דבר שיוכיח לי שאת באמת סומכת עליי.

אולי כי את פשוט לא. וזאת תחושה עוד יותר מגעילה.

יכול להיות שסתם הגזמתי , ושאני מוציאה עלייך את כל העצבים והיום המגעיל הזה ,

אבל כרגע, פשוט כתבתי מה שאני חושבת - ומה שאני מרגישה. בלי לצנזר.

אולי אף פעם לא תדעי שזו את, כי אני ממש לא מתכוונת לספר לך.

החברות שלנו חשובה לי מדיי , וגם אם לפי הפוסט הזה נראה שלא -

אני אוהבת אותך הכי בעולם

ואת כל כך כל כך חשובה לי.

וזה מסביר למה אני כלכך נפגעתי ממך .

3/>