בבית, חנוכה תמיד היה אחד החגים היותר משפחתיים, לפחות מבחינת האווירה.
כל ערב היינו מתקבצים, אמא, אבא, אחותי הקטנה ואני מסביב לחנוכיה, מדליקים ומזמרים - 5 דקות של משפחתיות טהורה ויפה, לפעמים
מוסיפים סופגניה, לפעמים איזה לביבה, אבל תמיד תמיד שרים 'מעוז צור' ביחד, מסביב לחנוכיה כשבאוויר ריח של טיגון ורעש של חימום,
אבא שלי מכניס לשיר את העיוותים הקטנים שכ"כ אופיניים למשפחה שלי ובחוץ הקור והגשם של חיפה החורפית.
זה החנוכה הראשון שלי מחוץ לבית - 3 החנוכה הקודמים עברו עלי בצבא, אבל זה לא אותו דבר, כי יוצאים הבייתה לסופ"ש, כי המפקדים
מקפידים לארגן איזה הדלקת נרות וסופגניה כדי שכל החיילים ירגישו בית, כי יש הרבה יותר ביחד.
פה זה שונה - אני גרה לבד עם שוטפה שלא כ"כ מחוברת לחגים והייתי צריכה ממש לריב איתה על לקנות חנוכיה ב5 שקלים ונרות בשקל
ו-99 אגורות (טוב נו... שנקל...), החבר הכי טוב שלי בעיר הוא ערבי-נוצרי, החברה הכי טובה בעיר היא אילתית מקורית - אז היא מדליקה
נרות עם ההורים שלה, והמשפחה שלי רחוק בחיפה.
החלטתי לא לתת לכל אלה לקחת לי את חנוכה - אין לנו פה משפחה? אז אנחנו נהיה המשפחה!
ארגנתי נרות, הבאתי סופגניות, הכנתי תבשיל עוף באורז עם מישמישים (שיצא אגב לא רע בכלל, חוץ מזה שהאורז היה קצת קשה), בניתי
פייליסט שתספק את כולם, השגתי יין והזמנתי את כל המדריכים במועדון לבא אלי להדלקת נרות חנוכה...
אבל אף אחד לא בא... כמה צפוי -
ואני לא אגיד שלא ראיתי את זה בא, אבל עושה רושם שגם הפעם הם העדיפו לחזור הבייתה אל הסם מאשר ארוחת ערב משפחתית והדלקת
נרות. זה נוראי לראות אנשים נאכלים ככה בגלל הסמים - כ"כ לחוצים לחזור הבייתה  לג'ויינט, נכנסים בבוקר להסעה עם עיניים אדומות וריח
שלא משתמע לשתי פנים.
אבל עזבו - אתם רוצים להרוס לעצמכם את המח - סבבה, אבל למה בזמן העבודה ולפניה - כשאתם הולכים להיות אחראיים על חיים של
אנשים מתחת למים?!
בסוף חיכיתי עד שהשותפה תחזור - הדלקתי נרות ובירכתי לבד, כי היא אפילו לא יודעת שאומרים בסוף הברכה 'אמן', שרתי 'מעז צור' לבד,
כי היא לא יודעת את המילים, אכלנו את התבשיל וסופגניה, ואז נרדמנו בסלון מול 'המלאכיות של צ'ארלי' - לא בדיוק החנוכה שאיחלתי לעצמי
אבל עדיין עדיף מכלום.

החורף הגיע - לפחות אצלכם, שם, בצפון הארץ (כשאני אומרת צפון, אני מתכוונת לכל מה שממצפה רמון והלאה, כן?), אצלינו באילת החורף
בא לידי ביטוי בעיקר בעננים מציקים וימים שאפילו לא עונים להגדרה 'סגרירי' אלה סתם מזג אוויר נאחס.
לא באמת קר פה, לא יורד גשם - סתם מזג אוויר מעפן שלא ממש עושה חשק להיכנס למים בלי יותר מדי ייחוד משלו.
אז זה דבר אחד שמבאס בהקשר הזה - כי חורף זו התקופה שאני הכי אוהבת. העננים הכבדים, הגשם שדופק על החלון, הרעמים והברקים
מעל הים התיכון, צמרות העצים החורקות וקורעות תחת הרוח המשתוללת וטיפות הגשם המצטברות על העלים, האוויר הצלול והנקי ככה
שאם מסתכלים רואים עד האופק - הים כחול כהה והשמיים אפורים אפורים, והכל כ"כ ברור וחד...
קחו את כל זה - תוסיפו את The Great Gig In The Sky של Pink Floyd ברקע עם כוס שוקו חם ומהביל, והרי לכם החוויה המושלמת.
כולם בחורף מחפשים אהבה, כנראה שלא כיף להיות לבד כשקר ורטוב, והפינק פלויד תמיד מדכאים כששומעים אותם לבד - ביחד עם
מישהו הם דווקא אחלה מוסיקת רקע לסקס.
אז באילת לא קר, וגם לא ממש רטוב, אבל עדיין מרגישים שהקיץ נטש את העיר הנצחית והתחלף במן מלנכוליות בין עונתית אפורה ואביכה,
וגם המספרת הנאמנה שלכם מצטרפת לסטטיטסטיקה ורוצה חיבוק.
מאז שיצאתי מהמערכת יחסים האחרונה שלי (עם הקצין - למי שזוכר), שנמשכה (לסירוגין) שנתיים וחצי, עברו כבר 8 חודשים - וזו, יש לציין,
תקופת הרווקות הארוכה ביותר שלי מאז כיתה ח'.
אמנם יצאתי עם בחור פה, בחור שם מדי פעם - אבל שום דבר רציני, שוב דבר שיחמם אותי בלילה (ודוגרי, יש לי מיטה גדולה).
יש אחד בעבודה, עוזר מדריך, שבאופן ילדותי משהו די התאהבתי בו - התאהבות נעורים אינפנטילית משהו... צחקוקים, התרגשות כל פעם
שהוא מדבר איתי, ניסיונות להזמין אותו לבירה וכאלה בלי באמת לנקוב במטרה המפורשת ועוד כהנה וכהנה - אני מרגישה כ"כ תיכוניסתית.
הוא לא ממש שם עלי, לפחות ממה שאני רואה - לפעמים נדמה לי שאני אולי מקבלת ממנו איזה זיק של חיבה או תשובה, אבל תמיד זה נעלם
תוך שניה - לא ברור אם בגלל שהוא בן אדם אדיש באופן כללי או כי אני מפרשת אותו כמו שאני רוצה לפרש אותו.
עושה רושם שכל עוד אני חיה באילת אני גם לא אמצא שום דבר - מה שלא ממש מעודד, במיוחד בהתחשב בעובדה שבאופן מפתיע, תקופת
השיהות שלי פה התארכה היום בלפחות חצי שנה...
מה קרה?
מסתבר שאני מתחילה קורס מדריכים שבוע הבא, מה שמשקיע אותי פה בדרום לא רק עד מאי כמו שחשבתי, אלה לפחות עד יומולדת 22.
להגיד שאני שמחה מזה? שאני שלמה עם זה?
לא כ"כ - זה הרבה כסף שאין לי ותקופה שאני לא עובדת בה, אלה עושה קורס.
רציתי לעשות את הקורס ולהתקדם הלאה בסולם ההדרכה, אבל לא עכשיו, לא בשלב המבולבל הזה בחיי, רק שהבוס החליט שאין לו מה
לעשות עם עוזרי מדריך ומי שרוצה להישאר בעבודה שיעשה קורס מדריכים, ומי שלא - ימצא לו תחליף,
והיום בבוקר הוא פשוט בא אלי, הגיש לי ביד תיק מלא אוגדני לימוד וספרים ואמר "עד יום ראשון, סימפוני, את לומדת עד פרק 16".
בינתיים האוגדן פתוח לידי על פרק 1, די בהתחלה שלו יש לציין... ואני עסוקה בלשכנע את עצמי שאני לא עושה טעות שאני עושה את הקורס
עכשיו, מבולבלת יותר מקודם ובלי שיש לי אף אחד שבאמת מבין ויכול לייעץ לי ולתת לי כתף...
אה כן - ואני שומעת Dark Side of the Moon - זוכרים מה אמרתי קודם לגבי לשמוע פינק פלויד לבד?

חנוכה וחורף -
שני אירועים שמבחינתי מסמלים הכי יחד שבעולם,
בתקופה הכי לבד בחיי...