Fool enough to almost be it, And cool enough to not quite see it, And old enough to always feel this
|
| 1/2009
Something new, Somwthing old...
השבוע בחיפה נעלם מהר יותר משציפיתי.
כשיש זמן ולא לחוצים להספיק לדחוס את כל העולם ביום וחצי, ויש זמן אפילו בשביל ימים שלמים של בהייה חסרת מעש בטלויזיה,
הכל עובר הרבה יותר טוב.
הגעתי לחיפה במוצ"ש הקודמים , בהם כבר הספקתי לקבל הודעה מה - Boy in port Haifa שלי, הלא הוא המוסיקאי,
למרות שהערב נחתם בנשיקה ולא בסקס, כמו שקיוויתי, עוד נפגשנו מאוחר יותר השבוע ושם דווקא כן קיבלתי את מבוקשי.
עם הבחור החדש, שהיה בקריות עד שלישי בלילה, הייתי אמורה להיפגש בראשון, ואז בשני, ובשלישי, כשהוא על האוטובוס לילה לאילת
הוא התקשר אלי לשאול אם אני כועסת...
עניתי שאני לא כועסת, מאוכזבת כן - כועסת לא.
הוא ניסה להוציא ממני הישפכות רגשית ולא הצליח, ניסה להוציא הצהרות אהבה או סליחה ולא הצליח.
בסוף חתם בכך שהוא "לא רוצה לאבד אותי כידידה", עניתי שידבר איתי כשאני אגיע לאילת.
בשלישי גם נסעתי למרכז - פגשתי את הקצין (האקס מהצבא - היינו יחד שנתיים וחצי), שהוא כבר לא כ"כ קצין מאז שהוא השתחרר
וגילה את הסמים :)
נדהמתי מהיכולת שלו לגרום לי להתאהב בו כל פעם מחדש, לא משנה מה היה ביניינו וכמה זמן עבר מאז.
בין לבין היו עוד פגישות עם חברים, שופינג עם אמא, סבא וסבתא, פסיכולוגית וכיוצא בזה.
חמישי בערב נפגשתי שוב עם המוסיקאי - הפעם אחרי הקפה הוא כן הציע לי לעלות אליו לדירה.
שוב היה אותו סקס נרקסיסטי ואדיש - אבל כ"כ מספק וממלא.
כל אלו, יחד עם התחושה המדהימה שחורף סגרירי וגשום בחיפה מעורר בי - לא כ"כ חיזקו את הרצון שלי לחזור לאילת.
לא כי לא טוב לי שם - מצאתי את המקום שלי, בערך, ואני בונה את עצמי בו לאט לאט, יותר כי אני שונאת את אילת עצמה,
עיר מיותרת, חור תרבותי - אילולא הים וענף הצלילה המפותח, אין סיכוי שהייתי מגיעה לשם - הלוואי והייתי יכולה להעביר את החיים
שלי שם לחיפה.
ואז הגיע שישי בערב - בו החברה הכי טובה בחיפה, הדיאטנית, ואני הלכנו לנו לפאב הקבוע לשתות בירה אחרונה לפני החזרה שלי.
שם פגשנו 2 אידיוטים - שנייהם חברים, שנייהם אינפנטילים ועם שנייהם שכבתי לפני שנתיים כשעברה עלי תקופה לא מזהירה של
פרפרות יתר מתוך חיפוש עצמי מסויים.
הם התיישבו לידיינו, חבר שלישי שלהם התחיל עם חברה שלי ומכיוון שלא נותר לי אלה לדבר איתם - מצאתי את עצמי נצלבת על
מזבח ההשפלות על שטויות שעשיתי לפני שנתיים.
המפגש הניפלא הזה הוציא ממני כל ספק שהיה אצלי לגבי לחזור לאילת והשאיר רק את חוסר החשק ההגיוני שמתקבל אצל כל אדם
שפוי בסוף כל חופשה.
היום בשבע אני טסה הבייתה, דרומה, ענני הגשם יעלמו, הצבע הירוק יצהיב, ומתחתי יפרסו מרחביו הענקיים של המדבר.
ובשמונה וחצי בערב, שבוע וחמש שעות אחרי שעזבתי אותה, אני אנחת במקום היחיד על פני האדמה בו אני יכולה לבלות את רוב
זמני בשקט ובריחוף המופלאים שיש מתחת למים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
