אני מרגישה חרא בימים האחרונים, אני לא יודעת אם זה בגלל שהמנומשת והערבי ביחד ואני מרגישה לבד,

אבל השורה התחתונה, היא שיש לזה איזשהו קשר.

אולי זה שאני עובדת 7 ימים בשבוע ואין לי כמעט חופשים, זמן לעצמי, לעשות מה שאני אוהבת.
אולי בגלל שבזמן האחרון אני נרקבת כל לילה ב8 במיטה, או בגלל שאני לא מתמידה בדברים שאני רוצה

לעשות - כמו הגיטרה, הבס והחצוצרה... לשאר הדברים אין לי זמן: צלילה חופשית, סוסים.. זה בגלל

העבודה, הכל, אין חופש.

אפילו היום - הייתה לי צלילת כיף, צלילה שהיא לא במסגרת העבודה - אבל לא נהניתי ממנה ממש,

אולי בגלל שאני מתחילה לקחת את הצלילה כמובן מעיליו, כבר לא מתייחסת אליה כטראפיה כמו שהיא הייתה

לפני, אולי זה מה שגורם לי לצאת ולא לרקוד, זה גורם לי לשתות סתם, אולי כי אני לא רואה בית מספיק, או

בגלל שהמצב בבנק חרבנא (בגללי אגב - בזבוז לא נבון).

לא יודעת למה.

אבל זה גורם לי לחזור הבייתה מוקדם (1 בלילה זה מוקדם), כשאני כבר אחרי 1/2 ליטר בירה וצ'ייסר ערק,

לגלגל ג'ויינט, לכתוב בבלוג,

ורק אז ללכת לישון.

לילה.

שלארוחת בוקר היום אכלתי דניאלה.

ויש לזה טעם של ילדות :)

אני שוכבת על הים,

לגופי רק חליפת ניאופרן ומשקולות,

על הפנים מסיכה ואליה מחובר שנורקל,

על הרגליים סנפירים.

אני שוכבת על הבטן, הפנים בתוך המים,

מתחתי נפרש הכחול המוחלט - דבר לא נראה באופק.

אני נושמת לאט,

קודם מהבטן, אל החזה והחוצה,

תנועת הגלים מעלה ומורידה אותי,

אני נרגעת.

באחת לוקחת נשימה עמוקה וצוללת למטה.

מהמעמקים היא מתחילה להופיע -

ספינת הטילים האדירה,

במלא הדרה, מכוסה אלמוגים ושלל דגים,

בועות צוללי המיכלים מתחתי מדגדגות את גופי דרך החליפה,

הראש מוביל את הדרך למטה,

הרגליים עובדות בכל הכוח,

המים מקיפים אותי מכל עבר,

דממה.

שלווה.

קול נשימה לא נשמע,

קול רוח לא נשמע,

קול גלים לא נשמע,

רק אני והים.

אני מגיעה אל גשר הפיקוד - מסתובבת קצת בינות האלמוגים,

הגוף רוצה להמשיך לנשום - אין טעם לדחות עוד את רפלקת הנשימה.

אני עולה, פני הים מתקרבים והכחול מתבהר,

הגוף מתחיל לזעוק לאוויר - אבל יש עוד 10 מ' לעבור,

הגוף נע כיחידה גלית אחת,

ידיים לפנים, אחריהן ראש, גב, רגליים וסנפירים.

בהגיעי לפני הים, הראש מפלח את הגלים מלמטה,

אני נושמת.

זכיתי באוויר.