ואיך שהזמן עבר..

ונשארתי רק עם דף שחור.

דף שחור עם פסים לבנים והוא ריק.

לאחר שברחה לה לפ"ת הדבר היחיד שלא נלקח ממני הוא פיסת נייר שחור קנה ונחמדה

ונייר ניסה להגיד לי משהו, הוא לחש לליבי:

"לא מתן, הכל בסדר, יהיה בסדר, אל תדאג, בסוף זה יצליח"

אבל אותו רשרוש של הנייר נעצר, והסתכלתי עליו וחשבתי...

חשבתי על איך זה שנייר כל כך יפה יכול להיות כל כך טיפש...

כי לא בסדר, לא יהיה בסדר, אני כן דואג, הסוף לעולם לא יגיע...

הסוף תקוע בין העין הבוכה שלי לעין העיוורת שלה, שלא רואה אותי, שלא רוצה לראות אותי...

והיא גורמת לי לחשוב על כמה שהחיים שלי דפוקים...

ועמדתי שם בחרוב, חולם, היא הלכה...