ואיך שהזמן עבר..

בקיץ שעבר, בדיוק לפני קיץ בודד, עוד היינו שני אנשים נפרדים- נוי ומושיק.

לכל אחד היה סיפור משלו, הישגים, יכולות, אהבות.

כל אחד חשב בנפרד, עשה בנפרד, ישן בנפרד.

ואז, באותו הקיץ- התחיל לו סיפור מאד מיוחד.

נער ונערה, כאלה שונים, קיבלו שם חדש יחדיו, שם של חברים.

עם אהבה משותפת, נושאי שיחה משותפים, לילות וחוויות משותפות.

וכל זה קרה בקיץ אחד קטן.

המחשבה הראשונה שעולה לי מכל השנה הזאת, היא אתה, היא החוויה המדהימה שנתת לי להרגיש, ושבזכותך חוויתי הרגשה שבחיים לא הרגשתי.

אהבה כ"כ עצומה, יכולת של בנאדם לשנות את כל תפיסת עולמך,לשנו את מצב הרוח מקצה לקצה, את היכולת לתת חיבוק כ"כ מחזק ואוהב.

אני באמת לא יודעת איך להודות לך על חודשים כאלה קסומים, על שנה שבאמת הצלחת לגרום לי יותר ויותר לאהוב אותך.

ונכון, אני לא אשקר, היו הרבה הרים תלולים בדרך המקסימה שלנו ביחד, מריבות שטותיות, בלבולי שכל שלי, כמה טעויות שתמיד ידעת לסלוח לי עליהן

לפעמים, אני מרגישה שהגעגוע אוכל אותי מבפנים, ושאני חושבת על להיות עוד יותר רחוקה ממך, זה פשוט לא נתפס בעייני, להיות כ"כ לא איתך, לא שלך

המרחק- שבקו אווירי הוא כ"כ קרוב, אבל בלב שלי- הוא כ"כ רחוק.

מנסה להגיד לעצמי, לא נורא, תפגשי אותו פעם בשבוע, תבואי לבקר, בטוח יהיה בסדר, אבל אני פשוט לא מסוגלת עכשיו בלעדייך, והדבר מקשה עליי נורא, אז אולי כדאי פשוט לנסות ולהתחיל מהקיץ הבא התחלה חדשה?

קשה לי לחשוב על זה, וזה קשה לי נורא, אפילו לא יכולתי להגיד את זה במילים אז עכשיו אני כותבת כמה שורות.

מקווה שתבין ושתמשיך לאהוב אותי ושלא תשכח מי זאת נוי החברה שלך.

אל תנתק קשר, כי אז אני לא אהיה מסוגלת לעמוד על הרגליים, באמת זה הדבר היחידי שהחזיק אותי בשנה האחרונה- אתה.

אני רק כותבת את המכתב ועוד דמעה קטנה נופלת לי על הלחי.

אבל אני חושבת שבסוף הכל לטובה.

אז מה? .זהו ? נגמר..?

 (מכתב שכתבתי לחבר.. ופשוט לא הצלחתי להדפיס.. לא מסוגלת לחשוב על זה למרות שזה הפתרון)