ואם יום אחד הוא יתעורר, יפקח סוף סוף את העיינים השחורות שלו, החסומות ויבין,
יבין את משמעות המילה הזאת, שאני חוזרת עליה כ"כ הרבה פעמים.
אבל אולי כדאי להפסיק להגיד אותה? אולי ככה יהיה יותר קל להשלים עם החסר.
אני כ"כ מתגעגעת לאותן הנשיקות, אלה שהרגשתי בשפתיך את האהבה שלך אליי
כל נשימה שנשמת לידי הייתה כמו עוד מילה אחת, וכשנשמת- כולן ביחד נשמעו לי כמו סינפונית אהבה שחיברת במיוחד בשבילי. המילים שלא היית צריך לומר כדי שאני אדע מה אתה מרגיש-רק לשמוע את הנשימה הזאת.
אני כ"כ מתגעגעת לבקרים האלו איתך.
להתעורר בבוקר בשעה מוקדמת, להסתכל אליי, לחייך, ולדעת שתחייך אליי בחזרה.
ומה כבר ביקשתי? לחזור לתקופה הזאת! זאת שכ"כ אהבתי.
אבל אולי זו בקשה יותר מדי מוגזמת בשביל ילדה קטנה שכמותי.
שונאת כ"כ את ההרגשה הזאת של הבדידות האינסופית.
להסתכל על החלון, ולצפות שתבוא, אבל אתה לא בא.
לחכות ליד הטלפון, שאולי תתקשר. אבל גם זה לא קורה.
לבהות במחשב, לחכות שאולי לשם תגיע במקרה, אבל גם זה לא מתממש.
רוצה להרגיש שוב יחד איתך ת מה שהרגשתי אז, באותה התקופה.
ואם תפקח קצת יותר טוב את העיינים ותסתכל קצת יותר בברור עליי,
אולי תצליח להבין מה אני באמת מרגישה אלייך נסיך שלי.
עריכה:
כמו שחשבתי, כמו שהרגשתי.
קבענו שהוא יבוא, והוא לא בא.
ואפילו לא התקשר להגיד
התארגנתי, ממש ציפיתי שיבוא
אבל הוא לא בא, ואפילו לא הודיע.
אני לא מבינה מה קורה לנו, מה קורה לו, מה קורה לי?
ולחשוב שעשיתי בשבילו כ"כ הרבה.. וככה הוא מתייחס אליי, כמו אל כלב.
