מפתח המרחק פתח לי שער של געגועים והצער אז שואל בי האם את שלי?
אל תעזביני, את המלאך שלי!
שומעת את השיר הזה כל פעם מחדש, ועוד דמעה גולשת לי לאט לאט על הלחי.
בזמן האחרון הוא כועס, לא סומך עלי, אומר לי שהוא ידע שאי אפשר לסמוך עלי, שאני ילדה קטנה ולחוצה.
זה מה שאני בשבילך אחרי שנה שלמה?
שנה אנחנו ביחד והוא עדיין ממשיך לכעוס עליי על כל שטות, והכי פוגע- שהוא פשוט לא סומך עלי.
על הבנאדם הכי קרוב אליו, החברה שלו- עלי הוא לא יכול לסמוך, אז על מי כן.
אתמול בלילה חשבתי על זה, על כמה שאנחנו שונים, כ"כ לא אותם האנשים.
אני משפחתית, רומנטית, לחוצה, צומי, עצובה, לא אופטימית במיוחד, והוא- כ"כ שונה ממני שזה מטריף.
מכירים את זה שתמיד אחרי שלושה חודשים בלי שום בעיות יבואו החודשיים הכי נוראיים בעולם.
ככה אני מרגישה, שאני נכנסת לתקופה פשוט לא טובה.
אין לי מצב רוח לכלום, כל היום יושבת בבית ובוכה.
לא מרוצה לא מהציוות לא מהצוות, לא מעצמי, לא מהשבט, לא מהחבר, לא מהחברים, אין לי בכלל חברים קרובים.
לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי, רבה עם כולם- עם המשפחה עם מושיק עם אנשים מצופי ים.
לא מצליחה להרדם לפני שעוד דמעה יורדת לי מהעיין. נמאס לי מהמירמור הזה שלא עוזב אותי.
אתמול שהיינו בשבט היחידה ששמה לב שמשו לא בסדר הייתה אחותו, מדהים לראות איך היא שמה לב להכל.
אבל מה יכולתי להגיד לה? אח שלך מעצבן אותי?
אז שתקתי. ואמרתי שיהיה בסדר כמו שאני תמיד אומרת. מסננת הכל מהפה ללב.
לא שמה חשבון לאף אחד ודוחקת את כל הבעיות שלי לפינה כדי לעזור למישו אחר.
תמיד שהוא לא מרגיש טוב אני שם בשבילו, מטפלת בו ונותנת לו את כל החום והאהבה שיש, מתקשרת לשאול מה שלומו ולא מחסירה אף שיחה או אסאמאס של לילה טוב. והוא? הוא נשאר בשלו.
עוד ארבעה ימים אנחנו נהיה שנה ביחד. ויש לי תחושה שהוא לא זוכר בכלל או לא יעשה לי כלום.
הלוואי, אפילו פרח קטן שהיה מביא, נר להדליק בחדר, משו.. שיראה לי שאני חשובה לו.
חוץ מלהיות אצלי בבית כל היום, ולהתמזמז. נמאס לי מזה. פשוט נמאס.
נראה לי שהיום של השנה יהיה המבחן, לראות מה לעשות הלאה.
כי אני כבר לא יודעת מה לעשות.
טוב, אני אפסיק עכשיו. שיהיה לכם חיים נפלאים, תחייכו לפחות אתם אם לא אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
