אז הנה, הגיע עוד יום כיפור.
אחרי שנה שלמה, שנה של מעשים טובים, מעשים פחות טובים.
בכי, כעס, חוסר מעש, עשייה מלאה, דיכאון, שמחה.
כעס, וגם אהבה.
הכל, הכל היה השנה
ועכשיו הגיע הזמן להגיד גם סליחה.
סליחה לכל מי שצריך אותה, על זה שפגעתי, לא תמיד הקשבתי.
אולי לפעמים הייתי יותר מדי שקועה בתוך עצמי,
וחשבתי רק על כמה רע לי.
סליחה אם העלבתי, פגעתי, כעסתי,
לפעמים הכעס עולה על הרצון לעזור, לקבל את העזרה.
סליחה אם לא הייתי נכונה לעזור, סליחה אם עשיתי משו שלא היה לעניין.
סליחה להורים, שלא תמיד הייתי הכי קלה.
וסליחה לחברים, שעם כל הדיכאונות והמצבי רוח לא נתתי הרבה שמחה.
יום כיפור, היום הזה בשנה, ה-24 שעות האלה שבהם אתה מחובר אליו, מדבר איתו, מבקש ממנו רחמים.
היום שהמדינה שלנו הפכה ליום שמח, יום של רכיבה על אופנים, במקום להשקיע אותו למחילה מההוא, ההוא שם למעלה.
אז, סליחה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
