וכך אחרי שנה וחודש..
כן כן מאז הפעם האחרונה שבאמת כתבתי פה זה היה לפני שנה וחודש. אולי לא תמיד הכל כל כך גרוע..
ורק בשביל כמה תגובות אני מפרסמת פה מאמר שכתבתי לפני כמה חודשים אולי התגובה הטובה ביותר שאני יקבל זה יהיה "עזבי, תפרשי בשיא.."
הסופ"ש הכי נהדר ומרגש שהיה לי אי פעם...
זה נחמד לחשוב שגם אחרי ככ הרבה בעיות וסיכסוכים את מגיעה למסקנה שבסופו של דבר זה היה מדהים.
בתור אישה בעיר קטנה שכנראה שכבר עברה את כל הריגושים הקיימים בעיר וכנראה הכירה את כל האנשים האפשריים בעודה בת 17 בלבד, את מגיעה למצב של התדרדרות.
יום נהדר שמתחיל בנסיעה ארוכה באוטובוס לביה"ס במחשבה שמה שיעשה לך את היום הזה ליותר גרוע מהכל זה רק היציאה שלך בערב שכנראה תסתכם בנסיעה באוטו של חבר שלך שתאורתית את לא סובלת אותו אך לא יכולה לעזוב אותו. אולי קצת וודקה עם חברות, אולי אפילו בירה מעל ולבסוף להגיע הביתה עם נשיקת לילה טוב שאולי לא מגיעה לך, אולי תגעיל אותך במקצת ואולי זה למטרה להעביר מסר שהכל בסדר. באותו בוקר הסוף של השבוע המתיש נראה מזעזע.
את מגיעה למקום הומם אנשים ואת יודעת שלבסוף מתישהו לפחות אחת מהשעות המתישות תתבטל ואת תלכי הביתה לחגוג את החופש. ימי חמישי, כמה נדוש לדעת שאת מחכה ליום הזה כל השבוע וזה מרגיע אותך כשאת חוצה את השער למנוחה ולחירות. הגעתי הביתה והשלכתי את התיק על הריצפה. אני יודעת שאמא לא סובלת את זה ובכל זאת זה קורה.
מרתון של "סקס והעיר הגדולה", ארוחת צהריים שלא מובילה לשום מקום רחוק יותר מחביתה ואולי אפילו איזה סלט מתחילת השבוע.
"הלו?" מילה שלפעמים נותנת תקווה שאחת החברות שלך הועילה בטובה לענות לטלפון. "יוצאים?" אם התשובה שאת מקבלת היא "לא" אז את מתרווחת בספה יותר בנוח וממשיכה את המרתון. אך אם התשובה היא "כן" כבר אז השיעור תנ"ך ביום שישי בבוקר שגם ככה נראה לך מיותר נראה בנוסף גם אבוד.
התארגנתי ויצאתי למה שנקרא יום חמישי בערב,עדיין לא היום הגדול שאחריו אך כבר יום שאפשר להנות לשם שינוי. שתיה, כמה חברות, החבר הנדוש ואולי עוד כמה אנשים שרק יעלו את המצב רוח וילכו הביתה.
אחרי כמה כוסות ואולי גם קצת פוזה על ילדים מהשכבה החבר נזכר שאת קיימת. פה מגיע הרגע של הבועה שלך להתפוצץ לך בפנים ולחזור למציאות עם מערכת יחסית כושלת שלא מותירה לך ברירה אלה לסבול בשקט. פה התת מודע שלך מאשים את המודע שזאת הייתה בחירתך בלבד ולמה לא סיימת את זה כשיכולת.
הוא בא, הוא מתקרב אלייך ברוגע עם בקבוק בירה וקבוצת תמיכה בשם "החבר הכי טוב". או גאד הנשיקה הזאת הייתה יבשה! את חושבת את זה לעצמך אך לא מעיזה להוציא הגה.
יש! אור בקצה המנהרה. למרות שחברותיי נטשו אותי והשאירו אותי תחת אחריותו של ה"חבר" אני רואה אנשים באופק שאולי יצילו אותי באותו הרגע. אני מתקרבת אליהם מחבקת את אלו שהכי אוהבת ולא שוכחת להגיד שלום לאילו שפחות. בלי לשים לב אני נכנסת לאוטו ונוסעים לאט לאט לכיוון הרפתקאות. שיט! שכחתי משהו..מה שכחתי מה שכחתי???? אהה נכון!!! החבר..
אס אמ אס מהיר על מקום המוצא שלי שלא ידאג ואפשר להמשיך את האירוע המרגש..החופש.
עוד שתיה, עוד חברים. את מוצאת את עצמך בחברת בן אדם מאוד חכם, את מכירה אותו, את יודעת מי הוא, אך עדיין לא יצא לך לדבר איתו. את מגלה שהוא מלא בנושאים מרתקים שמעניינים אותך וגם בנוסף הוא מקשיב לכל הקישקושים שלך כי שניכם תחת סוטול ולא באמת אכפת לכם.
באמצע הדו שיח המעניין את בוחרת לבדוק מה השעה ובמקום זה את שמה לב לאס אמ אס שקיבלת. באותו רגע את מקבלת מכת זעם ישירה לתוך האגו שמורידה לך את החשק להכיר את בנאדם שאת יוצאת איתו, את עדיין לא יודעת שהוא לא כתב את זה אבל זה בדיוק מה שהיה לו להגיד לך. כן, אולי זה סדק ביקום שמאפשר לך לברוח כל עוד נפשך בך אבל את עדיין לא מסכימה עם העובדה שהוא פשוט אמר לך בלי בושה את כל מה שהוא חושב עלייך רק כי נסעת בלי להודיע לו..אסור לשכוח שאת אישה ויש לך מלא חברות בכייניות, כאלה שיותר וכאלה שפחות ובמיוחד אחרי כזאת כמות של אלכוהול את מוצאת את עצמך הולכת לשירותים 35 פעם בשעה וכל פעם עם אותה חברה וכל פעם בדרך לשם אתן חולקות את הבעיות שלכן. פעם אחת היא בוכה לך ופעם אחת את בוכה לה. ברגע אחד בלי לחשוב פעמיים את מספיקה לעשות 2 פרידות בהודעת אס אמ אס. הודעה אחת את שולחת לחבר שלך ואת השניה לחבר של השותפה שלך לשירותים כי היא כבר נמצאת במצב שמונע ממנה לעשות את זה בכוחות עצמה.
הרגשתי רע, הרגשתי ששיחררתי כוח עצום מהמערה שבה התחבא כל הזמן הזה. הבנתי שאני חרמנית בטירוף ונמשכת כמעט לכל דבר שנמצא ברדיוס של מטר.
כולם הלכו הביתה, נשארתי לבד עם 2 ידידים, שניהם מאיזושהי סיבה שיכנעו אותי ללכת לאחד מהם הביתה.
הוא הלך ממש מהר, ועד שאני והחבר לדו שיח שלי הגענו הוא כבר היה בבית –וישן-!
בלאת ברירה היינו צריכים ללכת חזרה כי הוא הבטיח לי ללוות אותי הביתה.
אם את אישה חכמה שקוראת את זה את כבר הבנת שהמשפט "ללוות אותי הביתה" תמיד מסתכם בנשיקה לוהטת ליד הכניסה לבניין שלך.
ישבנו על ספסל כמה דקות, קצת סתם דיבור קצת צחוקים והתחלנו ללכת. ההליכה הזאת עוררה בי עוד ועוד חשק לדחוף אותו על איזה קיר ולעשות לו שיעור לשון משלי.
השעה הייתה אולי 3 בלילה שהגענו לעיגול [מקום חסר חשיבות ליד הבית שלי בצורת עיגול עם ספסלים] ישבנו לבד, השעה הייתה מאוחרת ולא עניין אותנו שום דבר. אני סיפרתי לו דברים והוא סיפר לי ולא הפסקתי לצחוק. הוא היה מיוחד, הוא הבין אותי בצורה אחרת והיה ממש באותו ראש איתי. בשעה שש בבוקר לאחר שיחת נזיפה מאמא על השעה המאוחרת ההתלהבות שלי עדיין לא ירדה ממנו, דיברתי ודיברתי ודיברתי ודיברתי עד שפשוט הוא החליט להשתיק אותי בדרך די נעימה. המגע שלו עורר בי משהו שכנראה נרדם, התשוקה שלי בערה מבפנים כמו דוב אחרי שנת חורף. מזמן לא הרגשתי ככה, ההרגשה שעברה בתוכי נתנה לי סימן שעוד לא הכל אבוד.
בפעם הראשונה מזה הרבה זמן שבאמת חשקתי בגופו החטוב והקוביות הפאקינג סקסיות שלו בטירוף לא יצאו לי מהראש זמן לא קצר אחר כך.
וכן כמו שאמרתי הנשיקה הלוהטת מתחת לבניין והוא רץ הביתה. מאותו רגע לא ראיתי אותו יותר אך ראיתי את השיבוט המעוות שלו בבית ספר יום למחרת, אחותו. "אם היא תגלה, אני בצרות." אמרתי לעצמי כשעברתי לידה במסדרון..או שזה היה "מוחעחעחע!! את לא יודעת מה עשיתי עם אח שלך עד 7 בבוקר היום!!".
בכל זאת אחרי שעתיים מיותרות בשיעור תנ"ך הייתי בחזרה הביתה. הייתי חופשייה, יש, נפטרתי מה"חבר" ונשארתי עם עוד פנטזיה מינית באוסף. הבוקר הזה היה מעולה וגם מתוכנן מהתחלה עד הסוף..היום אני רואה את איש הקוביות הסקסיות ומצידי שימות העולם! ושוב מרתון של "סקס והעיר הגדולה" רק שעכשיו עם כל רבע שעה הפסקה כי כמובן שאמא לא תסלח לי על התיק מאתמול וכדי לתנקם בי היא עוד תביא לי 100 מטלות כדי למנוע ממני לשרוץ כל היום על הספה.
הפלא שלה צילצל. אני לא יודעת אם זאת הייתה אינטואיציה נשית או סתם הרגשה אבל ללא ספק הצילצול הזה גרם לי לחשש. היא סיימה את השיחה ואמרה "עוד 10 דקות הוא פה" היא לא הייתה צריכה להגיד אפילו מי כי ישר הבנתי ש"החבר" לא יעזוב אותי בשקט כל כך בקלות.
"הוא בטח ירצה לדבר" חשבתי ובלי לבזבז שניה אחת קפצתי מהספה, התלבשתי, רצתי בכל הבית המבולגן וחיפשתי את הפלא והסיגריות ודפקתי דוך עצבני החוצה. הוצאתי 2 חברות כדי שישבו איתי. אני חייבת להודות שהיה כיף, אחר הצהריים היה נעים והיה לנו גם בידור שלם של ילדים שנופלים מהאופניים שלהם ובוכים שעה. כן אני יודעת, מסכנים בלה בלה בלה..
ישבנו די הרבה זמן כי הוא היה צריך לתקן לאמא את האוטו אבל ברגע שהוא הלך רצתי הביתה.
השלמתי שעות שינה והתקשרתי לקבוע שעת יציאה.
הערב הבטיח לי בעיקר הנאה אבל לא הכל וורוד כשהאקס הרענן בשטח. ידעתי שאני כבר לא יראה את "איש הקוביות שלי" והסכמתי לצאת למסע מסכם יחסים עם הפרש אקס.
אלכוהול, אלכוהול, אלכוהול, זה מה שהייתי צריכה וזה גם מה שנשאר לי לעשות. לא, בכל זאת גם אם את לא אוהבת בנאדם את מבינה שכדי לא לפגוע בו את חייבת לפגוע בעצמך. מה שאומר שבכל זאת אחד ממכם יפגע אז מה שווים המאמצים?
אחרי שטיפת מוח, דמעות, מכות, נסיעה ארוכה לאלפי מנשה וחזרה מעייפת, חזרנו.
הרגשתי שזה לא הייתה הבחירה שלי אלא הבחירה של הטיס האוטומטי שלי. אני חייבת להודות שהוא לא ככ טוב בבחירות כשאני לא לידו, צריך לפטר אותו!
הקפצנו את החבר השיכור שלנו הביתה ונסענו לקקטוס מקום לא מבטיח במיוחד חוץ משהייה קצרצרה שלי בפנים ושיכנוע ארוך של אחת החברות שלי לסוע הביתה לא היה הרבה מה לעשות שם. הקפצנו אותה הביתה,כן כרגיל גם כשאני הכי שיכורה בעולם שום דבר לא מונע ממני לנצל הזדמנות ולעזור להן להגיע בריאות ושלמות הביתה כי אם לא בשביל אז בשביל מה הן צריכות אותי? נסענו לקנות משהו לשתות שם פגשנו זוג אתיופים הם היו ממש חמודים, היא נראתה לי כמו מישהי שנמצאת בדיוק במצב שלי. אני לא יכולה להסביר איך התחברתי עם מישהי אתיופית ולמה אני משווה אותה אליי ואיך בכלל הגעתי למסקנה שהיא במצב שלי אבל מה שבטוח גם אחרי שהחלפנו טלפונים רוב הסיכויים שלא נתראה יותר.
הדבר היחיד שרציתי לעשות זה ללכת הביתה ולדפוק את ראש בקיר במשך שעה, אולי זה היה עוזר לי להבין איך בדיוק העזתי להחליף את התשוקה ואש שבערה בי תמורת
כלוב, מסגרת של מערכת יחסים שפשוט לא הובילה לשום מקום והייתה אבודה. רצה כרגיל לשבת באוטו ולדבר אבל זה לא היה לטעמי ונאלצתי לבחור באמצעי חירום. הורדתי את המשענת ועשיתי את עצמי ישנה, הוא ניסה להסביר לי משהו אבל זה היה מעורפל אני רק זוכרת שהדעה היחידה שלי על זה הייתה"יופי תסביר לי דברים שאני לא מבינה בפאקינג 7 בבוקר" הוא הוריד אותי בבית ונשכבתי לישון.
כשהתעוררתי לא יכולתי להאמין שאני שוב באותו סרט, זה כאילו שניכנסתי לאיזשהו לופ שפשוט חוזר וחוזר על עצמו ולא נותן לי להמשיך הלאה. "אני חייבת לסיים את זה, אבל איך?" שאלתי את עצמי בעודי שוכבת על הספה האהובה שלי הפוכה בתקווה שאולי יזרום לי מספיק דם לתוך הראש ואני יצליח למצוא פתרון לבעיית "החבר".
הוא התעורר, דיבר איתי בטלפון פחות מרבע שעה. אני לא יודעת אם זה היה באשמתו או באשמתי ואני לא הבנתי מי נפרד ממי אבל אני עדיין חושבת שהוא התחשב באומללות שלי ופשוט שיחרר אותי החוצה כמו ציפור מכלוב ישר לשמיים, לחופש..
זה היה הסוף שבוע הכי טוב בחיים שלי למרות כל הדברים שקרו ב48 שעות בלבד. אני חושבת שגם אם השבוע שלך עמוס והסופ"ש שלך יותר עמוס זה מוכיח שאת אישה כי אין בעולם הזה יצור יותר מתוסבך מאישה.
וגם אם לא יצא לי כלום עם איש הקוביות ולא יצא לי יותר בחיים לדבר עם הרווק שכרגע מסתובב שאריאל ומספר כמה שאני כלבה וכמה שהוא שונא אותי. אני הכרתי אנשים חדשים והבנתי שלא צריך ללכת רחוק ולחפש אנשים עם אינטרסים כמו שלך כשאפשר להכיר לעומק אנשים שממש מתחת לאף שלך ואני בטוחה שיהיה לך הרבה יותר מזל.
וגם אם הסופ"ש הזה נגמר בצורה לא כ"כ נעימה אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון לשם שינוי וגם קיבלתי בונוס, את החיים שלי חזרה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
