כבר בחופש ידעתי שזה מה שיקרה.
כבר בחופש ידעתי שהוא ילך ולא יחזור ידעתי שהוא ישאיר אותי לבד בעולם הזה.
"רוני בואי לאכול כבר ילדה טיפשה"
"אני באה"
כן זאת הייתה דודתי מרגול. מאז שאבי רונלד מת בקיץ שעבר העבירו אותי לגור איתה עד שאגדל ואוכל לנהל לעצמי את החיים.
"מה לקח לך כ"כ הרבה זמן לרדת לשבת לאכול?!"
"כתבתי ביומן שלי דודה מרגול"
"היומן הזה שלך את טיפשה מדי בכדי לכתוב"
"תפסיקי כבר להעליב אותי אם אבא היה כאן לא היית עושה את זה"
"אוי נו באמת אבא שלך מת אין לך הורים את יתומה עכשיו!"
"תפסיקי"
"לכי לחדר שלך בלי ארוחת ערב"
עליתי לחדרי.
כן, היא הייתה פוגעת בכבוד ההורים שלי. כל הזמן העליבה אותי והייתה מזכירה לי שאני יתומה ושאין לי משפחה כלל חוץ ממנה. מתי יבוא הרגע שאני אוכל לצאת מכאן לחיים משלי?!?!?!
בבוקר למחרת הדודה מרגול באה והעירה אותי.
"אני רוצה אותך תוך 2 דקות במטבח לבושה כמו שצריך ולא תאלצי לנקות את הבית"
"כן דודה מרגול"
ואכן תוך 2 דקות הייתי למטה, ממש לא רציתי לנקות את הבית אז התלבשתי.
חשבתי לעצמי אם לפתוח בשיחה עם דודתי אבל העדפתי שלא. אבל אז היא דיברה...
"תקשיבי לי טוב! ביום שישי הקרוב תבוא דודתך השנייה אחותי הקטנה"
הרגשתי מאושרת באותו הרגע אבל אז היא המשיכה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
