אין יותר מוזר מלגלות בפעם הראשונה את המשמעות האמיתית של מרחק. המרחק הכי אמיתי וצורב הוא המרחק בינך לבין האדם שנמצא סנטימטר ממך או אולי אפילו פחות, ואיתו, עדיין, אתה לבד. אין יותר לבד מהלבד שבתוך הביחד. שכבתי ובהיתי בתקרה עד שהייתי מותשת מספיק לעצום עיניים ולשקוע בחצי שינה טרודה, והוא היה ולא היה, והייתי לבד, הכי לבד שהייתי אי פעם. זה כל כך מוזר שדווקא האדם שהיה כל יישותי, כל כולי, הכיר כל פינה שיכולה להיחשף לעין הזולת, דווקא הוא הכי רחוק שיש עכשיו.
הכי מוזר זה, שזה כבר לא כואב כמו בהתחלה. חשבתי שלא אדע סוף לכאב הזה בערך אף פעם או לפחות לעוד הרבה זמן, והנה- אפילו הכאב הזה דועך לאט. כמו כל רגש, זה מתקהה ומתעגל ומסתתר ומודחק. עכשיו, מפוכחת, אני רואה פתאום שהאדם הזה שהוא, הוא בכלל לא משהו. בכלל לא מישהו שהייתי רוצה להמשיך לתת את חיי בידיו.
מזל שהפסקתי..
רק על הפיזי, על המגע, על זה קשה להתגבר. אני מרגישה רע בקשר לכל מגע הכי קטן שיש לנו, אני לא יכולה להתמודד עם החיבוקים שלו ואפילו לא עם המבטים והחיוכים, כי אפילו הם נוגעים בי... ואני לא רוצה. אני לא רוצה יותר שייגע בי לעולם. מעכשיו אני רק שלי, עד הפעם הבאה שארגיש צורך לתת מעצמי לעוד אדם. כשיבוא אחר, זה בטוח, הכול כבר יהיה שונה. אף אחד לא יקבל אותי שוב ככה, את כולי, בלי תנאים ובלי הסתייגויות. אפילו לא האדם הכי טוב בעולם, זה שאין סיכוי שייפגע בי. לפחות לא עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-.-Creep-.-