המקום הזה מתחיל (או אולי הוא כבר) להעלם לי...

גם אם מגיעה ההרגשה והמחשבה שאני רוצה לחרוט כדי לזכור אין בי את הראש לזה,

אני כבר לא חושבת - אני צריכה לכתוב על זה פוסט.

אם רע לי אז אני בולעת את זה, או בוכה, ומחכה שיעבור... ומאמינה שיעבור.

-

עשיתי מילואים השבוע ולמרות שהשבוע החל ביום שפירק אותי לחלוטין וגרם לי להאמין מעומק ליבי שלעולם לא אחזור לשם יותר,

בסופו חזרתי להרגשה הרעה, להרגשה של הנה-משהו-שאני-באמת-אוהבת-לעשות-ואין-לי-איך-באמת-לעשות-אותו-יותר.

די מבאסת ההרגשה הזאת... בעיקר כשהיא באה עם דחייה-לא-דחייה מהטכניון ובלבול מחודש של מה-לעזאזל-אני-רוצה-לעשות?!...

אני מניחה שיסתדר... הרי בסופו של דבר, אני זאת אני, לא משנה מה אבחר אני תמיד ארגיש פספוס. איכשהו לחיים שלי תמיד יש טעם של החמצה.

כמו המורה ההוא מהמכינה שאמר לי, למרות שהוא עובד כבר כמה שנים כאדריכל, שאולי הוא בכלל היה צריך ללכת ללמוד פסיכולוגיה.

-

היום הבנתי סופית למה אני כל פעם קוברת את עצמי, הבנתי למה אייל התכוון בדברים שהוא אמר לי בפגישה האחרונה שלנו.

המטרה הזאת שאני מטילה על עצמי כל פעם מחדש כתנאי להתחלת החיים באמת, היא לא מטרה ריאלית מבחינתי. לא יכול להווצר מצב בו אני רוצה ושמחה לחיות לבד, למען עצמי בלבד, כל עוד אני זאת אני. שום דבר לא ישנה את זה. לא המספר שיהיה על המשקל, או הדמות שתביט בי מהמראה, אני חיה למען אחרים. אולי זה תמיד היה ככה, אולי זה ככה מאז מה שקרה עם נטלי, אני לא יודעת. אבל החיים שלי מורכבים בעיקר מהאנשים שסובבים אותי, ואם לא יהיו סביבי אנשים אז הם יהיו מורכבים מאנשים שסבבו אותי בעבר...

אז אני יורה לעצמי ברגל בעצם, וזו ההוכחה הכי מכריעה להחלטה שלי לא לחיות. כי סתם. כי אני מפחדת. כי לא משנה כמה אנשים יאהבו אותי ויאמינו בי, אחרי הבגידות שהיו פה, אני כבר לא אאמין באף אחד.

ואני אפילו לא אומרת את זה בדמעות. זה פשוט ככה... חלק ממני. חלק שאני מקבלת ורוצה, רוב הזמן, שישאר.