"בחיים של כולנו יש נקודה שממנה כבר אין דרך חזרה. ובמקרים בודדים, באותו אופן, קיימת גם נקודה שממנה אי אפשר עוד להתקדם הלאה. כשמגיעה הנקודה הזו, לטוב ולרע, כל שביכולתנו לעשות הוא לשתוק ולקבל על עצמנו את הדבר. כך אנחנו חיים."

                                                                                מתוך "קפקא על החוף"/הַרוּקי מוּרַקַמי

סופ"ש בבית לבד החדיר בי כוחות, אני חושבת (מקווה). הרעיון הזה של לגור לבד מתחיל להדהד לי טוב יותר מתמיד, אבל בשביל זה צריך כסף.

שלומי טס השבוע, אתמול ראיתי אותו פעם אחרונה לפני הטיסה (אלא אם כן אני עוד אספיק לקפוץ אליו לכמה תמונות של before).

אני כבר מתגעגעת, לא חשבתי שזה יקרה עם מצב היחסים העכשוויים ביננו אבל מסתבר שהכל בראש שלי ושבסופו של דבר הלב תמיד מראה את אותותיו (אבל הכל בידידות, כן?).

בעוד חודש יערך המבחן באונ' ת"א, מצב העניינים כיום הוא התעלמות מהעובדה שיש סיכוי שעוד אלמד השנה. לא כי אני חלילה לא רוצה, אני מאוד רוצה, אני פשוט לא מאמינה. ובסופו של דבר, אני שונאת לחיות בצל חוסר ידיעה ולהשאר ככה עד ספטמבר זה לא אנושי, אז לעת עתה, אתעלם מהאפשרות הזאת ואניח לכל שאר האופציות שיש לי לחלחל לתוכי ולחלל אותי. יותר מדיי אופציות.

- הבטחה לפחות לנסיון כלשהו - כששלומי חוזר, ויהיה מספיק חם, להרים צלצול של "בא לך לבוא לים?" כדי לסגור את החוב מההתערבות הזאת. די, הגיע הזמן לסגור את זה (ולרדת 5-8 ק"ג). בע"ה כן?, אבל גם קצת בעזרתי (;