21.1.06 :

שוכבת על המיטה החורקת מתפרקת הזאת, סוגרת שבת בבסיס בלי הרבה מה לעשות.

לעשות כלום זה מה שיפה בשבת בבסיס.

מאזינה למוזיקה מהmp3 של אחי וכל כך אוהבת אותו ברגעים אלו,

על כך שהסכים להקריב את הנגן שלו בכדי שיהיה לי מה לשמוע וגם בגלל שהשירים שלו נשארו על הmp ולא שלי,

מן חיבור כזה איתו... ואפילו יש פה כמה שירים טובים.

השיר שלי ושל אדם פה... שיר נוסטלגי של לפני 3 שנים;

שירים של מוש בן ארי, שהם ללא ספק השירים הכי מרגיעים ומענגים בעולם,

שירים על כוכבים, כל כך מתאימים למקום בו אני שוהה.

השלווה חוזרת למרות ההרגשה הרעה שהרגשתי בבוקר והגעגועים שהביאו לטירוף זמני,

פתאום אני מוצאת את השלווה מהמוזיקה הזו, ריח הצ'אי של חברותי לחדר, 

הספר הנחמד שגנבתי מאמא, הכרית שגנבתי לאחותי והיומן שלי... שילוב מנצח.

אירוני, מכל האנשים בבית אליהם אני הכי פחות קרובה רגשית לקחתי דברים,

אבא ומני נשארים איתי גם פה - בלי שום חפץ מוחשי שיחזיק אותם איתי.

וזהו... עוד 4 ימים הביתה והחיוך עולה.

-

14.2.06 :

8:30 האוטובוס נעצר, נשאר עומד לכ20 דקות, גשם זלעפות יורד בחוץ, בחיים לא ראיתי את האזור גשום.

מתעוררת לארומה הקרירה בעוד אני מכוסה במעיל פניי לכיוון החלון המשקף את הנוף המעורפל בגלל טיפות הגשם.

כמה בנות היו חייבות להתפנות והחליטו לעשות זאת מאחורי הר,

הדלתות נפתחו, הן רצו ועשו את שלהן, חלקן חזרו, חלקן עדיין לא ופתאום האוטובוס החל לסוע,

כולנו צועקות לנהג לעצור, שנשארו בנות מאחור הנהג נסע עוד קצת עלה לשולי הכביש ונעצר...

תהינו אם הבנות ימצאו אותנו או לא, בעוד אנחנו תוהות אנחנו רואות אותן "עושות את שלהן",

הנהג פשוט עבר לצד השני של ההר, שם הבנות התפנו... -צחוק רועם-

9:05 עצירה - גלידה בגשם זה הכי טעים שיש!

היום היתה פעילות כלשהי בבסיס המדמה פיגוע של נשק בלתי קונבנציונאלי,

הצחיק אותי לראות שהחומר המדומה היה גז בצבע ורוד מסטיק מזעזע.

גרם לי לתהות אם החומר באמת מדומה או לא... ^_^"

-

21.2.06 :

מסדר בוקר:

הרס"ר בודק את השירותים, שואל אם היו מים חמים, מקבל "לא"...

נכנס לחדר דודים, החדר שהכי קרוב לחדר שלנו,

החדר בו אנו זורקים את הזבל שלא הספקנו לזרוק מוקדם יותר ><" כי אף אחד לא נכנס אליו...!!

אני ועוד 2 חברות לחדר נשכבות על המיטות,

מחכות שהמפקד יגיע לבדוק את החדר כשהרביעית עומדת בכניסה לחדר מחכה לקבל את אותו...

נרדמנו ><" ...

"לקבלת המפקד" ...

שלושתינו מזנקות מהמיטות לעמידת הקשב...

למזלנו, הוא לא שם לב... בולעות את הצחוק ומחכות שיסתיים המסדר...

-

2.3.06 :

"מומה!"

-"כן"

-"קחי"

-"מה זה?"

-"סיגריות"

-"מה?"

-"נו... זה הסיגריות שלי... אני רוצה להביא לך אותן"

-"מה? אני לא אקח את זה!"

-"אבל אני רוצה להביא לך"

-"לא, אני לא אקח לך את הסיגריות שלך

רגע, את מעשנת, לא ידעתי שאת מעשנת..."

-"הממ כן אבל לא... חזרתי לעשן השבוע והבנות כועסות עליי בגלל זה אז אני רוצה להביא לך אותן"

-"לא אני לא אקח את זה, זה הסיגריות שלך"

-"נו אבל אני רוצה להביא לך אותן, אני רוצה להפסיק לעשן"

-"אם זה בריאותי אני אקח"

-גיחוך- "לא, לא אכפת לי מהבריאות שלי"

-"וואי איזה מרגש... אז למה? רגע, תגידי את בסדר?"

-"כי אני לא אוהבת שכועסים עליי"

-"את בסדר?"

-"כן, לא אבל כן..."

-"למה מה קרה?"

-"לא יודעת, אני סתם שונאת התחלות וסופים"

-"אה טוב, ככה זה אצל אנשים נורמלים, אל תדאגי אני כבר רואה איך את תסתדרי שם"

-"כן... יהיה בסדר. קחי"

-"נו אני לא אקח לך את הסיגריות"

-"אבל אני רוצה..."

~התעקשות כמו שרק אני יודעת~

בסוף היא לקחת את החפיסה (מינוס 3 סיגריות)...

אני שמחה שעשיתי את זה. מאוד שמחה.

גם כשאני יודעת שאני אחזור לעשן, בזמן הלא רחוק, אני מרגישה את זה...

אבל עובדה שהמחשבה על זה שלה הבאתי את החפיסה ההיא החזיקה אותי עד עכשיו...

יש אנשים שלומדים להעריץ מרחוק,

אנשים שאם רק היית יכול להכניס אותם לתיק ולקחת איתך לכל מקום

היית עושה כל שביכולתך בכדי לעשות זאת אבל זה לא כך,

וצריך ללמוד להרפות ולהסתדר גם אם לא יהיו אנשים טובים באופק.

-

לפני חודשיים נלקחו ממני חיי ועולמי כמו שהכרתי אותם עד אז.

כמה ימים לאחר מכן הכרתי אתכם בידיעה שאתם תהיו חלק מחיי למשך מספר שבועות לא קטן.

אפשרתם לי להכיר עולם חדש, עולם נפלא שאין כמותו בשום מקום או זמן אחר.

במשך חודשיים חיי היו פה, במקום כל כך שונה מהבית, מקום בו הנופים מרהיבים תמיד

וכולם נמצאים באותה ספינה ענקית שנקראת צה"ל.

לימדתם אותי לאהוב את המקום הזה, להרגיש הכי בבית שאפשר בזמן כל כך קצר.

ופתאום צריך לעזוב והגעגועים למקום ולאנשים תוקפים כבר עכשיו,

למרות שאני עדיין פה, למרות שאתם עדיין פה איתי, אני מתגעגעת.

בראש לא נקלטת העובדה שבשבוע הבא לא אתעורר למראה כוכבים נוצצים,

לא אביט מעלה ואראה זריחה או שקיעה מדברית מדהימה.

אז עכשיו כל שנותר הוא להגיד תודה.

תודה שהפכתם חודשיים לתקופה באמת מדהימה, עם כל הקשיים, העליות והמורדות בה.

-

היום חזרתי הביתה...

בדרך נכתבו 2 הפוסטים הקודמים, אחד בזמן עזיבת הבסיס, בעוד אני מביטה על הזריחה שבאופק.

השני בזמן התרגשות מוגברת בגלל המחשבה על איבוד המוזה, שוב...

המקום ההוא החזיר לי את המוזה...

ברגע שעמום הוצאת עפרון וציירתי בפנקס שבכיס, או קישקשתי עם עט על היד, ממש כמו בתיכון...

בזמן הקשבה למוזיקה עלה לי משהו לכתוב, לא יכולתי לנוח עד שלא כתבתי הכל, בחושך בפנקס לאור הפלפון...

בדרך חזרה תקף אותי פחד נוסף, פרט לכל הפחדים האחרים, ואם בזמן העזיבה המוזה תשאר שם...?

אז כתבתי את הפוסט ההוא... כי הוא נכון ואני חייבת להאמין בזה.

בבית החלטתי לסוע למקום אחד,

מקום שמדגיש באופן הכי חזק את ההבדל בין הנוף של הבית הזה ובין הנוף של הבית ששם (וכן, זה הפך להיות בית שם.)

הוצאתי את המצלמה וצילמתי... כל הנופים יפים. כולם.

הייתי צריכה את הזמן הזה, להיות שם כדי לקלוט את הנוף הישן בחזרה בצורה הכי יפה שיכולתי...

אז זהו, אני פה.

פצועה ושבורה נפשית מעט, מפחדת המון ומתכננת יותר...

מתגעגעת הכי.

בשבוע הבא תהיה מסיבת סיום קורס, אז אני אראה בפעם האחרונה את המפקדים הבאמת מדהימים...

אירוני שהכי  התחברתי אל המפקדת, אותה לא אראה עוד לעולם ואיתה לא יהיה ולא ממש היה קשר אמיתי,

אין בי מילים לתאר את ההרגשה הזאת... אני פשוט יודעת שהיא בן אדם טוב, אחד הטובים שהכרתי.

תכנונים לעתיד:

+ דבר ראשון, להפתח יותר, להסכים עם מה שיביאו לי ולקחת את הזמן בכדי ללמוד ולראות את המקום לפני שאני מתנגדת נחרצות.

+ עד לשחרור אני חייבת לעשות דבר אחד מבין כל אלו:

-ללמוד ציור-רישום

-ללמוד צילום

-ללמוד לנגן על גיטרה (כן כן, אני יודעת שזה כבר כמה שנים באותו מצב אבל היי, עוד לא אבדה תקוותנו)

+למצוא דרך לעבוד. גם אם זה יהיה פעם בשבוע ואפילו פחות...

רק שיהיה טוב.

בא לי עוד עגיל באוזן... חה! דווקא עכשיו...

*די*