המקום הזה...

כמה ימים בלי אינטרנט

בכלל, בלי מחשב.

תוהה למה זה...

כי כולם נעלמו,

כי יש כל כך הרבה יותר מדיי דברים,

כי אני עייפה

...

המון סיבות.

ממשיכה בחיים ככה, כי צריך.

עובדת ועובדת, מרגישה סיפוק מהמחמאות,

מוכיחה אפילו לעצמי שיש איזשהו מוסר עבודה

עצבים עולים עם כל קריאת "את לא עושה כלום".

הוא גרם לי לחזור לחשוב עליהם

אני לא רוצה את זה

אני לא צריכה את זה

אני לא יכולה לקבל את זה

עדיף ככה. כן. עדיף.

איבדתי אמון בפסיכולוגים.

לא. לא הלכתי לפסיכולוג,

אבל איבדתי אמון בהם.

לפחות כל עוד זה קשור אליי.

הסוף שבוע היה כל כך רע אבל גם טוב,

נקודה אחת, בדיוק בחצות הלילה בשבת,

שבוע טוב, שבוע טוב,

נקודה אחת של אור בין כל החושך של היחסים האלו.

אני רוצה לחזור למקום עם הכוכבים,

לשכב שם בחוץ,

להשאר ערה כל הלילה כי יפה מדיי להרדם,

להיות בשקט הזה, עם מישהו אהוב,

או אפילו סתם מישהי שנואה

את כל הבנות שעברו פה שנאתי

הו, אולי אני בכלל לא אוהבת בנות.

חודש עמוס עומד על כוחותינו

אבל אני מוותרת על החיים

יש דברים חשובים יותר בין כה וכה.

וכבר אין לי יובל וכבר אין שלומי

רק הם והם והם,

והם כולם יעזבו,

במוקדם או במאוחר הם ילכו

חלקם כבר עזבו.

מצחיק, זה נשמע כאילו השאר ישארו.

עדיף להשאר לבד.

לפחות אני יודעת שאני לא אעזוב בקרוב.