אני כותבת את זה כי אני חייבת לך הסבר, אם תודה בזה או לא, אני חייבת.

אני כותבת את זה כי כלום לא עבר, הכעס עדיין חי בתוכי ועדיין דופק על דפנות ראשי מדיי פעם בפעם, כי זאת אני ואני לא מסוגלת לשכוח, אין בי את הסליחה הזאת שיש לכולם. לא כשאני נפגעת.

אני פסיכולוגית תמיד. מנתחת שוב ושוב עד לפתרון שנראה הכי נכון, בוררת את כל פירורי המידע ומסיקה מסקנות.

ברוב הקשרים שלי עם אנשים שחשובים לי אני תמיד הייתי סוג ה"הורה", תמיד הייתי ההגיונית וזאת שמייעצת ושומעת את הבעיות, ואם לא אז לפחות זה היה הדדי או הפך להיות כזה במהלך הזמן, רק איתך לא. רק איתך זה הרגיש ההפך, לך הייתי בוכה ואתה היית עוזר, מנחם ועוזר להחזיר את החיוך או לפחות להפסיק את הבכי.

בשיחה אחת, שיחה שאני חוקקת בזכרוני, אמרת לי שגם אני עוזרת לך, אם במודע ואם לא. כל כך שמחתי לשמוע את זה, התפלאתי ושמחתי כל כך לשמוע שאני גם שם בשבילך, שאתה יודע את זה ושזה לא חד-צדדי כמו שזה הרגיש, כמו שזה עדיין מרגיש.

ובכל זאת, אף פעם לא סיפרת לי על הרגשות שלך, הייתי צריכה לנחש לבד שזה מה שאתה מרגיש, הייתי צריכה ללכת ולשאול וללחוץ על כל הפצעים הכואבים וזה היה בסדר, כי אתה שווה את זה, את כל הכאב, והדמעות שהיו בזמן ההוא אתה שווה והרבה יותר. אבל אחר כך, כשהייתי שומעת דברים מאנשים אחרים, כשהייתי צריכה לחבר פאזל ממשפטים של אנשים זרים או לא זרים כדי להבין מה איתך, זה מה שהכי כאב. אחרי שאני חשפתי הכל, את מה שהכי קשה לספר סיפרתי, לדעת שאתה לא יכול לבוא ולהגיד לי מה קורה, לדעת שאחרים יודעים עלייך, על איך אתה מרגיש ואם טוב לך או רע לך, יותר ממני וזה לא משנה אם דיברנו בזמן ההוא או לא, וזה לא משנה אם זה הכל כדי לא לפגוע בי כי זאת אני, כל עוד זאת האמת אני אתמודד.

ואולי אתה לא מבין ולעולם לא תבין ואני יודעת שאתה לא רצית לפגוע, שמעולם לא היית פוגע בי אבל אולי זה הכל לטובה, אולי העובדה שהאמונה שלי בך פחתה רק תעזור לי להמשיך הלאה, איתך כי אי אפשר בלעדייך, ניסיתי, זוכר? ברור שאתה זוכר. אולי אם הייתי רחוקה כמו בזמן ההוא גם הייתי מצליחה. אני כותבת את זה כי זה כואב לי בלב לא להאמין בך, כואב לי בלב להסתכל לך בעיניים ולשאול את עצמי אם אתה משקר עכשיו, או מתי תשקר שוב. אני יודעת שאתה לא מתכוון, יודעת שמבחינתך אלו לא שקרים וכבר התרגלתי, אני לא רוצה שתספר לי כבר כי אתה לא רוצה לספר וזה לגיטימי. אתה לא חייב לי כלום והפצעים מגלידים ואולי תהיה גם הראשון שאני אסלח לו באמת, אולי תצליח ללמד אותי לעשות את זה בחיוניות שיש לך בחיים שלי. אולי.

אני כותבת את זה כי אני יודעת שאתה צריך לדעת את זה, כי למרות שזה יכאב אני רוצה שאם זה יקרה שוב, שבפעם הבאה שאני אעלם פתאום תדע למה, ואם אני נעלמת אני לא מסננת, אין לי לב לזה כבר. אם אני נעלמת זה רק כדי לבדוק כמה אני יש בקשר הזה וכמה אתה.

אני לא מצפה שתענה לי בגלל זה אני שולחת את זה ככה, בצורה שאני לא אדע מתי קראת את זה בכלל.

לא מצפה שתדע מה להגיד כי באמת שאין מה להגיד, לא רוצה שינוי כי אני מתרגלת. להכל אני מתרגלת. ואני שונאת שינויים, אתה יודע את זה.

זה כבר לא כואב. אפילו לא בכיתי, רק רוצה שהוא ידע.

חפירות זה אנחנו

Dead angel (שכרגע נשמעת יותר קרוב לצפרדע מתה, או לפחות גוססת)