נו, גם אני נפלתי לחטאים של אראמיס,

היא הפילה עליי את זה...

תאווה (תשוקה עזה, חשק, רצון חזק להשיג דבר-מה):

תאווה, ואוו, קצת קשה עם החטא הזה... כשמדובר בתשוקה היא קיימת בי אבל כבויה, זמנית ואולי תמידית, קוראי הבלוג האדוקים אמורים לדעת למה ולא ארחיב במילים כי זה סיפור לפוסט אחר. אם להצביע על מישהו שמדליק בי את התאווה אז אהיה חייבת לציין את אנג'לינה ג'ולי (כי יש אנשים שחייבת להעריץ) ועוד זר אחד שנכנס ונעלם במהירות.

אם משנים את המשמעות למשמעות השניה "רצון חזק להשיג דבר מה" הרי זה כבר נראה לי מתאים לחמדנות, וזה כמה שורות למטה...

זללנות:

אוכל. אני באמת אוהבת כמעט הכל ויכולה לאכול הכל. (אז מה אם אני צמחונית, תתפלאו, אבל גם בשר אני אוהבת. 5 שנים זה לא מספיק בכדי לשכוח את הטעם ואם לא היתה לי אידאולוגיה הייתי טורפת חיות).

מאכל שיכול להביא אותי לזללנות הוא מאפים ולחם, גלידות (ררר) ואלכוהול (שזה לא מאכל but close enough), רוצים לשחד אוותי? אלכוהול וגלידה זו השיטה...

חמדנות:

אני מנסה (כמו כולם) להיות כמה שפחות חמדנית אבל כאחת שגדלה בבית שמלמד "כל עוד אני עושה כסף אני עושה מה שטוב לי ומה שאני רוצה" זה קצת מאוד קשה. אני נוטה ליפול מדיי פעם בגלל חולשות (ספרים או אובססיות אחרות) אבל באמת שזה לא כל כך רציני (עד שאני נתפסת על משהו ואז...).

עצלות:

הכל תלוי בזמן והמצב (ובמי מבקש ממני) אם אמא מבקשת אני עצלנית מאוד, אם אבא, אולי קצת פחות. חברה? תמיד. ואם זו עבודה אני אמות מתשישות אבל אעשה הכל. הוכחות? אני בצבא יותר משנה והפעם היחידה שקיבלתי גימלים (2) היתה כשלא הייתי מחוברת מספיק לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. (עוד ד' וחצי מאותה סיבה). וזה בלי לדבר על תקופת התעללות ההורים של לפני הצבא בתירוץ "אנחנו מכינים אותך לצבא ולנורא מכל". תודה אמאבא, באמת, תודה.

זעם:

אני בת אדם עצבנית. אין מה לעשות, אני חייבת להודות בזה, לא משנה כמה אני אנשום ואחשוב על דברים אחרים אני מתעצבנת מהר, גדלתי בבית עם הורים כאלו וזה נדבק גם בי. כשמשקרים לי, בעיקר, אני זועמת. אבל זה יכול לבוא גם כשמאכזבים אותי או כשלא מקשיבים לי. חשבתי לרשום כשפוגעים בי אבל כשזה קורה אני פשוט נעלמת.

אם אני זועמת (ובולי יכול להעיד) זה לא נחמד להיות במחיצתי, אני לא סולחת מהר אם בכלל, לעצמי למשל, לא סלחתי אף פעם.

דרך להתמודד עם הזעם הזה היא המזוכיזם הזה ששוכן בי. חלום שלי הוא אגרוף, בגלל האפשרות להתמודד טוב יותר (ולהיות בעלת חלק עליון שרירי כמו שאני אוהבת).

קנאה:

בכולם. כן, כן, גם בך!

לכולם יש סיבה לגרום לי לקנא בו. כולם כולם כולם!

בעיקר בגלל המחסור בטחון עצמי שלי אבל גם כי אני באמת מאמינה בזה...

אם זה אנשים חכמים ממני (כמו כאלו שעשו פסיכו' וקיבלו מעל 600, כי אני לא אצליח, אנשים עם בגרויות טובות משלי, אנשים שמסוגלים לפתוח את הפה ולדבר אנגלית או כל שפה אחרת מעברית), אנשים עם עיניים כחולות או ירוקות, אנשים שנונים או כאלו שלמדו פיסיקה, אנשים עם בני/בנות זוג, אנשים שהולכים לפסיכולוג, אנשים שנוטלים תרופות, אנשים שקראו יותר ממני, אנשים שציירו יותר ממני, אנשים שיש להם כשרון (כלשהו), אנשים שיודעים לנגן (גיטרה, פנסתר, אורגן, תופים), אנשים שלמדו לנגן, אנשים שמבינים במחשבים יותר ממני, אנשים שיודעים לצלם עם קומפוזיציה מושלמת, אנשים שראו יותר אמנות ממני, אנשים ששמעו יותר מוזיקה ממני ומכירים יותר אמנים ממני, אנשים שהיו ביותר הופעות ממני, אנשים שנמצאים במקום ההוא בו הייתי רק חודשיים, אנשים שנראים טוב יותר ממני (כלומר, טוב, בכלל), אנשים שהיה להם בן/בת זוג (כי לי זה לא נחשב), אנשים שראו יותר סרטים ממני, אנשים שמכירים יותר אנשים ממני, אנשים שיכולים לאהוב, אנשים שיכולים לרוץ (בלי ליפול ולמות), אנשים שיודעים אגרוף ...

הבנתם את הפואנטה?? אין אין סיכוי שאתם לא ברשימה הזאת. אין!!!

גאווה (יהירות, התרברבות, התנשאות):

את האמת? גאווה לא נראית לי כחטא, אולי כי אני לא מפרשת אותה באותה צורה, אולי בגלל ההקשר הבלתי נמנע לקהילה ההומו-לסבית הגאה והרדיפה הזאת אחרי האפשרות להיות באמת ובתמים גאה בעצמי כמו שאני.

אם להתאמץ ולחפש... כששיבצו אותי במדור שלי בצבא ואחרי כמה חודשים כשהכרתי את השטח פחדתי מאוד, פחדתי להדבק ביהירות הזאת של האנשים שם, כל כך הרבה שרואים את עצמם במקום כל כך גבוה שהם אפילו לא שמים לב לאיך שהם מסתכלים על אחרים שכביכול, נמוחים מהם. יהירות זה החטא שמפחיד אותי יותר מכל, בדיוק בגלל החטא הקודם, אם אני כל כך מפחיתה מעצמי אני לא יכולה להתרברב מעל אחרים. המעבר הזה מקיצוניות אחת לאחרת...

טענו לא פעם שאני מתנשאת מעל אחרים, אני לא יכולה להגיד אם זה נכון או לא, אני לא מרגישה בעמדה נוחה לעשות זאת, אבל אני יכולה להגיד שאני עושה הכל כדי לא לעשות זאת (אני לא צריכה עוד סיבות לשנוא את עצמי. תודה). ובכל זאת, אם אפשר להגיד שהתנשאתי זה רק על אנשים שפגעו בי בצורה כזאת או אחרת וזה רק כדי לעבור את זה, במצב צבירה חי (אדם, נטלי ... הדרך היחידה להתגבר היא להאמין שהם לא שווים את מה שהם לקחו, או לפחות לשנן את זה שוב ושוב...)

ועכשיו, אחרי המגילה מועבר לעבר בולי, אתה ושי (כדי שיכתוב משהו אחר חוץ מכמה הוא מסכן ומשעמם לו בזמן של לפני הצבא)...

ערב טוב!