ידעתי שלא יכול להיות שסלחתי לך כל כך מהר, שזה בטוח יחזור כי זו אני וכי אתה היית כל כך טיפש באותו רגע.

ידעתי שאסור לי לדבר גם עכשיו, שהשתיקה הזאת היתה חייבת להמשך ובכל זאת סמכתי על העולם שוב והרסתי שוב.

אני יודעת שיבוא יום ואני אחזור לסורי, יבוא יום ולא יהיו נסיבות ולא יהיו תירוצים וגם לא פחדים טיפשיים, יבוא יום והידיים יחזרו לצבען האמיתי.

אני יודעת גם שאסור שמישהו יהיה שם באזור, מעבר לבת ברית אחת או אולי אפילו שתיים, אף אחד.

אני יודעת שאני לא אקח איתי אף אחד, שזה יהיה רק יותר גרוע ככה, ובגלל זה אני צריכה להגיד שלום לכולם.

אני יודעת שהפסיכולוג הצבאי לא יחכה לי וגם אני לא לו, לא היום ולא לעולם ושכל העולם יחשוב אחרת.

אני יודעת שאני לא אמות באמת בימים הקרובים. לא בגלל העבודה וזה לא משנה כמה זה קשה או כמה אני לחוצה וכואב לי אבל אולי אמות מהבושה.

אני יודעת ויודעת ויודעת

וממתי אני כל כך תופסת מעצמי יודעת

ממתי אני בטוחה בעצמי כל כך

מה היה קורה אם בסוף שבוע הזה כבר לא הייתי?