אם הייתי נשארת איתה, שם, עם כל הדקירות האלו שלה

סביר להניח (יותר מדיי סביר) שלא הייתי פה היום.

פתאום אני תוהה, כמה הייתי מחזיקה עוד,

אם לא היתה תמי שתבוא ותגיד לי תרימי את עצמך ותלכי

או אפילו אם היא סתם לא היתה שמה לב או מחליטה לא להתערב.

וזה לא משנה ממש, אני לא בטוחה שאני אפילו נוטרת לה על הדברים שהיא אמרה ולעולם לא ימחקו.

זה פשוט ככה,

מן עובדה כזאת.

זה הפך לקבוע, אחרי כל כך הרבה זמן אני אפילו לא יכולה להסביר,

רק לנסות ומי יודע אם זאת אמת או סתם ניחוש, כי הכל הופך להיות ניחושים,

חלק מוצלחים וחלק לא.

"So much easier not to"