אני חושבת שכשאני מסתכלת אחורה

היו מעט מאוד רגעים של אושר בחיים שלי

רגעים כאלו, שהחיוך לא יכל להמחק לי מהפנים גם אם התאמצתי.

השבוע היה רגע כזה...

כשיצאתי מהכיתה ההיא, אחרי שעה וחצי,

פשוט לא יכולתי שלא להרגיש טוב

לא יכולתי שלא לחייך...

גורם לי להבין כמה זה היה יכול לעשות לי טוב להיות שם

אבל עם כל הכאב, הצבא הוא לא מסעדה שאפשר לבחור,

מי שאוהב סיני הולך לאכול סיני,

מי שבא לו איטלקי יבחר באוכל איטלקי...

קיבלתי תפקיד שמתאים לי שלא כמו אחרים.

ונהניתי ואני נהנית, מהעבודה ומהאנשים,

ואני לא מצטערת.

אני רק יודעת, הייתי יכולה לתרום לעצמי יותר שם.

-

עוד רגע של אושר שעולה בראשי כרגע היה בכיתה י',

הופעה ראשונה של אביב גפן.

הופעה אינטימית כל כך מדהימה ואני,

עם כל התמימות של כיתה י'...

החיוך לא ירד שבוע.

גם בפעם הראשונה שתרמתי דם הייתי ככה,

אנרגטית ומאושרת מהתרומה הזאת שרציתי לעשות המון זמן

אני צריכה ללכת לתרום אחרי הבדיקות שם שאעשה...

לא תרמתי כבר איזה חצי שנה וזה לא בסדר

(אחרי הצבא יהיה קשה יותר למצוא הזדמנויות).

אני משערת שכשהייתי עם האקס זה גם היה ככה בהתחלה

ותקופות עם שלומי עשו לי הרבה הרבה טוב,

ודברים שמני אמר (שאני אלופה בהכל ומיני השווצות גאות בי) ...

זהו? אני חושבת שכן.

כמובן שכשאני מציירת ומחמיאים לי אני בשמיים...

סתם באלי לספר על השעור... שלא אשכח.

לילהטוב, שבוע טוב.