לא יודעת אם לפרסם את זה או לא. נחליט בסוף.

-

כשהייתי קטנה, בגילו של מני כיום, למדתי לנגן בחלילית בשעורי מוזיקה בבית ספר

בשלב כלשהו היינו אמורים להופיע בטקס של הבית ספר, אני, עוד מישהי ומישהו,

שלושתינו מנגנים על חלילית...

הלכתי עם אמא לכיכר, שם נכנסנו לחנות שהזכירה לי סיפורים ישנים,

מהחנויות האלו שאתה יודע איך המוכר נראה לפי חלון הראווה,

מהחנויות האלו שנראות כאילו הן תמיד היו שם. ותמיד יהיו.

אמא קנתה לי את החלילית ומאז תמיד זכרתי את החנות.

בכל מעבר בכיכר ידעתי, החנות שם.

כעבור כמה שנים החנות נסגרה, חלון הראווה העלה את סף האבק שעליו

וכך זה נשאר. שנים.

היום עברתי בכיכר, הרבה זמן לא הייתי שם,

החנות כבר לא שם. לפחות לא כמו שהיתה.

עכשיו זו חנות ענתיקות.

-

בכל בוקר כשאני נוסעת לבסיס על קו 60 יש קשיש עיוור שעולה באחת התחנות,

בכל בוקר אני רואה אותו, למרות שלא תמיד אני נוסעת על קו 60,

תמיד עומד עם הכלב ליד התחנה ושואל זרים בחוץ אם זה קו 60,

בכל בוקר הקשיש עולה עם כלבו וישר מתיישב על המושב הראשון מאחורי הנהג

לראות אותו מעניק לי תחושת בטחון כלשהי,

אני לא יודעת לאן הוא נוסע ואיך הוא חוזר או מתי

אבל עצם העובדה, כל עוד הוא שם, אני רגועה.

הבוקר הזקן לא היה שם.

-

שינויים הם חלק מהחיים, אם הם מטאפוריים ואם לא,

אנשים משתחררים, אנשים נפרדים, כל החיים בנויים משינויים.

-

אני אתרגל גם לשינויים האלו.

נכון או לא, חכם או לא, אין לאן לברוח כבר

אני לא אוותר לעצמי

לא אתקפל בפינה. לא.

היום אני לא מוכנה להכנע

לא משנה כמה לבד

לא משנה כמה רע

היום אני אהיה חזקה

עם 1 או 2 קופסאות סרטן בחודש

או בשבוע או ביום

באמונה מלאה שזה יהרוג

ויהרוס ויחנוק

אני לא אכנע

אני לא

אני לא

וגם לא אתאהב בדרך. לא.

-

לא משנה כמה כואב ומה

לא משנה כמה לבד ולמה

אסתדר ככה כי ככה בחרתי

בלי כולם

אף אחד

אני לבד. לגמרי לבד.

לבד