הרבה זמן לא כתבתי, מוזר לי. קשה לי. אני לא אני בזמן האחרון.

תקופה מוזרה עוברת עלי... (כן, אפילו יותר מבדרך כלל).

בשבוע האחרון הייתי חולה. את רוב השבוע העברתי במשרד אבל ביום רביעי הלכתי לרופא וקיבלתי גימלים.

נראה לי שאנשים לא מעריכים את פעולת הנשימה כמו שצריך, אבל מצד שני גם אנעי לא עושה את זה

אבל ממתי אני בכלל מעריכה את החיים שלי?!

אז אחרי יומיים במיטה וליטרים של מרק ותה

אתמול הייתי בהופעה של עברי לידר, הופעה אינטימית שהיתה מדהימה.

איפשהו במהלך ההופעה הבנתי כמה התגעגעתי לזה, כמה זה עושה לי טוב

אין הרבה דברים שמצליחים לגרום לי להנות ממש ובהופעות אני מרשה לעצמי

את הזמרים אני מרשה לעצמי לאהוב כי זה לא יכול להזיק להם (טוב זה יכול אבל זה לא).

-

השלמתי עם השחרור המתקרב וזה טוב. איפשהו במהלך החודש האחרון הבנתי שדי, הגיע הזמן לעזוב.

אני אתגעגע המון המון ואני הכי מפחדת לאבד את האנשים הכי חשובים לי כיום (בעיקר את לאון) אבל יהיה בסדר, אז יכנס עוד אחד לרשימה של האנשים שהיו קרובים. אני רק צריכה למצוא את הזמן לצאת עם האנשים האלו גם מחוץ לאירועי צבא.

-

אני מרגישה קצת לבד וזה דורש הסתגלות,

הפראנויות חוזרות ואני חוששת שדברים שאמרו לי בעבר יתממשו

אבל יהיה בסדר. לא משנה מה, יהיה בסדר.

רק שיפסיקו החלומות האלו

ושאף אחד לא יגע בי יותר.

"והפנים האחרות שלי, את מכירה אותן שנים

נראות דומות אבל הן לא בדיוק כמו שאר האנשים"

החלטות חשובות נעשו בחודשים האחרונים;

פסיכומטרי בדרך (לאון החליט שמעכשיו אני קוראת רק באנגלית... >_<),

לימודים בירושלים או בחיפה, לצערי נוטה לכיוון חיפה בגלל ענייני מגורים,

הלב אטום. חלומות הם תוצר של הורמונים ותת מודע.

האנשים שהיו איתי עד עכשיו ישארו, אם ארצה בכך ואם לא, מי שהחזיק החזיק כדי להשאר ועכשיו זה בטוח.

ונראה שיבוא יום ואני אהיה על כדורים. יבוא יום ואני אהיה.

ומה שאני רוצה עכשיו זה רק

להתחפר במיטה

לשתות ליטרים של תה

עם מוזיקה

ולישון.

(אבל לאון מחובר ולדבר איתו זה יותר כייף)

אני חייבת להפסיק להקשר לאנשים כל כך מהר.