איך חזרתי אחורה ככה?

חוזרת לשבת על החלון, כמו לפני 4 שנים,

כשהחלון סגור כמה שאפשר.

רועדת,

אולי מהקור,

אולי מפחד

ואולי ממשהו אחר.

אחרי כל עלייה יש נפילה, ככה זה תמיד.

לשם שינוי המכתב שמילותיו נרשמות בראשי הוא למישהו אחר,

לא לשלומי כמו תמיד, שלומי כבר לא פה... פה אבל לא פה.

איך שהעולם רץ קדימה, ואני נשארת עומדת.

פעם כתבתי פה, על כל צעד קדימה, שלושה אחורה.

יושבת על החלון ומתפללת

תופסת את הברזלים ומושכת בתקווה שינתקו

אולי ככה אעוף, אולי ככה אחיה לשניה ואז אמות.

אין לי כח לזה כבר,

אין בי כוחות להתמודד ככה, יום אחרי יום,

לחזור לשיחות על איך אני ואיך אפשר לתקן אותי

אין בי כוחות לחזור לזמנים אחרים

להתמודדות היומיומית הזאת.

כבר הרבה זמן לא דיברתי,

הרבה זמן לא ניסיתי להשתנות

הרבה זמן לא היו לי חברים שניסו לשנות

שהיה להם אכפת ורצו לעשות משהו

נראה שכולם איבדו את התקווה בדיוק כמוני

ועכשיו הגעתם אתם

ולחזור על כל התהליך הזה שוב...

לא יכולה.

אולי אני צריכה ללמוד להתמודד כמו רם

להבאיס את עצמי באלכוהול במקום דם

לכסות את הימים באושר מזוייף

בהתמכרויות מתקנות שיעזרו לי להמשיך

כל יום מחדש.

לאון, אני לא יכולה להמשיך עם זה, לא יכולה לדבר יותר

כשאני לא מדברת אני יכולה להדחיק,

להתעלם מהמחשבות, לנשום הלאה מההתקפים,

ולהמשיך כאילו לא קרה כלום.

אין לי כח לכאב הזה שוב

לנפילות שרק נעשות כואבות יותר,

תכופות יותר וחזקות.

כולם כאב הלכו אז לך גם אתה.

אני אהיה בסדר. אני אהיה לבד.

לוקחת כמה שיותר נשימות,

להמשיך להמשיך להמשיך...

אין לי כח למלחמות שלי בעצמי

או למלחמות באנשים אחרים.

אני אחיה,

עם מוזיקה, סיגריה ואלכוהול

ואם לרגע לא ארגיש אז אעשה הכל כדי להרגיש

אבל הכל יהיה לבד.

גם ככה עוד מעט אני עוזבת.

אני עייפה מזה.