כמה לא מתאים ומתאים השם הזה להרגשה שלי עכשיו...

-

אני בוכה יותר מדיי בימים האחרונים, כאילו כל החודש הזה נקוו דמעות בפנים ועכשיו צריך לתת להכל לרדת במקום הזמן הזה.

אנשים מנסים לגרום לי להאמין בעצמי קצת יותר, להאמין ביכולת התקשור שלי או לפחות להאמין שאם אתן קצת, אפילו לא אצבע אלא ציפורן (למרות שאלו רק תאים מתים בעצם) יוכל לגדול מזה משהו ממשי וחי, אולי אפילו רגש או בטחון.

ומצד שני אני עומדת, מרגישה אמביוולנטיות בפחד הבוער בי שמשתק אותי ומרעיד ומתווה את הדרך כבר כל כך הרבה זמן,

ומצד שני, יש רגעים (תתפלאו אבל לא, זה לא תמיד) שאני כמהה לרגש כלשהו, לעולם שלא יהיה שלי בלבד.

ויש עוד כל כך הרבה רבדים, כל כך הרבה מחשבות בתוכי,

מרגישה שאני לא יודעת לא לבטוח, עזבתי את העולם הזה בגיל כל כך צעיר שהאהבה היחידה שאני מכירה היא אהבה תמימה כזו, כמו של ילדים... שאני לא מבינה מגע שלא בא מרגש כזה, לא מכירה את תחושת הבטחון בצורה אחרת.

ולבסוף מרגישה שאני לא יודעת איך, איך בכלל אוהבים? איך מאמינים במישהו כמו שפעם ידעתי להאמין בכל כך הרבה אנשים שכבר לא פה עכשיו? איך, אחרי כל הפיצוצים והכאב מכניסים את הלב לאזור הסכנה?

-

כבר הרבה זמן אני קוראת בבלוג של מישהי מקסימה.

לפעמים אני מרגישה שאלו מילים שחיות בתוכי והיא פשוט שופכת אותן על המקלדת. כבר כמה חודשים שלא קראתי שם והיום השלמתי את החסר וקראתי שיש לה סוגשל אהבה (כי בהתחלה זו אף פעם לא באמת אהבה) וכל כך שמחתי לקרוא את זה,

להאמין בזה בשבילה...

אחרי כמה פוסטים קראתי שהוא עזב...

-

Happiness is a warm gun

המשפט הזה כל כך נכון על החיים שלי...

אין לי כח להשבר שוב, לפול בלי לתת לאף אחד להחזיק לי את היד,

אין לי כח להרגיש וגם לא להיות אדישה שוב.

-

אתה מנסה לגרום לי להאמין, על סמך מקרים שעברו, אבל גם זה עבר, והיא תתאכזב עוד כל כך הרבה פעמים...

אין לי כח לאכזבות, גם בלעדיהן הזמן שלי פה קצוב ונספר.

אולי, אולי

כשתעבור השנה הזו,

כשהחלק הבא בחיי יגיע,

עם הלחץ והפחד והעצמאות והלימודים

אולי אז... ארשה לעצמי לחזור למשחק.

אבל היום אני רק בוכה.