מישהו שיאמין ויבין את הלבד הזה,

שיעשה את שלו, בדרך שלו ועם כל האמונה.

מישהו שידאג אבל לא יותר מדיי,

שיבין כשצריך אבל יגיד אם לא.

מישהו שיהיה מאחוריי ולפני, ובעיקר לצידי.

שיחייך ויאיר את פניי עם החיוך הנדיר ההוא,

שיצחיק אבל לא יעשה את זה רק כדי להרגיע,

וגם אם כן, לפחות מבלי שאשים לב.

שיהיה מעל כל הסיגריות, הסמים והאלכוהול,

אבל יבין את הטעם שיש בהם.

מישהו שהמבט שלו יגרום ללב לפרפר,

שלא יצטרך להגיד או לבקש להפסיק

כי אני פשוט אדע.

שלא יאיים או ילך או יברח בגלל איך שאני,

יבין את מה שאני חושבת או אומרת עליי

אבל יבחר להשאר.

מישהו שלא אוכל להשפיע עליו,

שלא יקום בוקר אחד ויחליט לחיות את הכאב,

לחיות מהכאב.

מישהו שיהיה נעים לעין אבל לא מרהיב,

לא גאון אבל לא טיפש.

באמצע כזה...?

אוף, וממתי אני צריכה/רוצה/מוכנה ל...

מישהו בכלל?

מה הקשר קשר פתאום?

מנסה להתנתק קצת מהכאב, לדלג מעליו,

ביום חמישי הוא חזר שום ודפק במוחי,

נשאר ליום-יומיים כזה, אבל, בסדר, אני יודעת להתמודד.

פתאום אני מבינה שאני באמת יודעת להתמודד,

כן, עדיין כואב ואני עדיין אומרת וחושבת הכל

אבל... אם אני לא מדברת ואני באמת מדחיקה

ואם אני קצת מנותקת, עדיין מייסרת את עצמי אבל

נראה לי שפחות.

אולי עוד יהיה טוב. מי יודע...?

מה שכן, אני הכי מאמינה שכמה שיהיה לי קשה,

כמה שהעבודה עוד לפני,

עצם העובדה שבחרתי להרשם,

להחליט ולבצע... להציב אבני דרך בנהר,

אולי עוד יש לי סיכוי.

"יש לי סיכוי להנצל אני יודע..."  ??

(ובכל זאת, אני מאמינה שאני צריכה להאמין בלבד שלי)