ניסיתי, באמת שניסיתי לא לכתוב על הרע, לא לבכות ולא להתלונן

אבל אני מנסה את זה בחיים מספיק. פה מותר לי לשפוך. מי שלא יאה לו שילך.

-

המבחן הזה מתסכל כמעט עד דמעות,

נראה לי שאשבור שיאים בכמה נמוך אפשר להגיע,

וכל אדם ששומע את הציונים של עד עכשיו לא מבין...

וכל אדם שנוסף לרשימה רק הורג אותי יותר.

נמאס מכמותי וממילולי ומזה שכל עליה בנושא אחד מורידה את השני

כאילו באמת נועדתי לציון הזה.

ואני מנסה להיות אדישה, באמת, מנסה,

אבל האוניברסיטה לא תהיה אדישה אליי,

וזה יהיה כל כך מטופש לפול אחרי כל ההחלטות שנעשו.

-

חוזרת לחרדתיות ולאנטיפטיות שלי.

מפחדת מכולם, לא רוצה לדבר, רוצה ללכת רחוק

כל כך רחוק.

ומזל שיש לי את הפסיכומטרי הזה שיציל אותי קצת

שיתן לי תירוצים ללא לצאת או לא לדבר.

-

אין בי כוחות ללמוד כבר, לעוד מבחן

ועוד אונס מנטלי ורצון לצעוק עד השמיים.

-

היום בדרך חזרה היה קריר,

קור של חורף כזה, כמו שכבר כמעט ואין היום

והחלטתי לחזור ברגל, גם אם זה רחוק,

לשמוע מוזיקה, לרעוד מקור ולנשום.

סוף סוף לנשום.

באמצע לאון התקשר, החזיר אותי לעולם.

באמת,

אין לי כח יותר.

לא לבכות

לא לנשום

לא לשנוא את עצמי

או להתרחק מכולם

בכל פעם שאני חושבת

שאני בוחנת ומסתכלת

וחושבת לרגע

שאולי

אולי

התקדמתי קצת

הכל חוזר.

ובדיוק עכשיו

אמא החליטה שהיא רוצה אקדח

אבל אופנוע היא לא מרשה לי.

כססס

-

יאללה, עוד פחות משבועיים למנייק.