18.5.08

אני צריכה שמישהו יציל אותי אבל אף אחד לא יכול, כניראה שגם לא אני.

צריכה לזכור שהוא כבר עבר את זה ושאסור לי לעשות לו את זה שוב ובסופו של דבר,

לא משנה כמה יקיפו אותי אנשים אכפתיים ו/או אוהבים, תמיד תמיד תמיד אשאר לבד.

מותר לי להשבר קצת אבל אסור לי לפול עכשיו, הדמעות והדם צריכים להשאר בפנים.

אם רק הייתי מצליחה להתעלם מהכאב, להשאיר אותו באותה פינה חשובה בעמקי נשמתי, שיעלה אבק שם

אבל הוא חייב לחזור... אולי גם טוב שכך.

אז בנתיים כואב ואני מתעלמת, ממשיכה להפגש עם אנשים, להתאהב ולנסות לעזור ולנסות יותר לא לקבל עזרה, לחייך.

אולי הפעם זה יעבור מעצמו, אולי הפעם אצליח להמשיך הלאה מבלי לפול באמת. אולי.

"מי זה אמר שאישה לוויתן היא דבר לא שביר"