מוזר מאוד לכתוב פה פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן.

יש לי רכב. לא חדש, יש לי אותו כבר הרבה זמן.

בגדול הוא היה דיי נפילה, כי זה רכב רובוטי ומשום מה הרובוטי הזה לא יצא מוצלח כל כך.

במהלך הזמן למדתי להכיר אותו, ללמוד אותו ולדעת לנסוע עליו כמו שרק אני יודעת.

וכבר לא מרגישים שהוא לא משהו, מה שבסופו של דבר, רק גרם לי לאהוב אותו יותר.

העניין הוא שנראה לי שאני צריכה שגם הוא יהיה כזה, כזה שאני אדע ״לתפעל״, שאלמד אותו ואדע איך לנצח יחד איתו את הבעיות שלו (ושלי).

ואיתך זה לא ככה, ונראה לי שלא יהיה ככה בחיים, לפחות לא בדברים שהייתי רוצה שיהיה יותר מכל.

ועוד בעיה הוא שתכלס, זה לא פשוט לחפש מישהו דפוק ולרצות לתקן מראש,

אני חושבת שזה מסוג הדברים שבאים מעצמם (כן, אני יודעת שכולנו דפוקים, אבל זה ברמה אחרת נראה לי).

חזרתי להיות לבד. וזאת תקופה מבלבלת מאוד כי יש הבנה כזאת באוויר שאני אף פעם לא באמת לבד.

ועדיין, זה לא מונע ממני להרגיש לבד.

ויתרתי עלייך ואני מחפשת אותו ובעיקר מחכה, מלא זמן בעיקר מחכה.

אני בסדר. הרבה יותר בסדר מהרגע ששמעתי שניסית לברר, שאכפת לך.

הייתי בסדר גם לפני, אבל עכשיו זה בסדר שונה לחלוטין מהבסדר ההוא.

ידעתי שאני מכירה אותך כבר, שלפחות דברים מסויימים בך אני יודעת לקרוא ולזהות.

ידעתי שאתה לא רע כמו שעשית את עצמך, ושאתה אוהב, גם אם לא כמוני... אתה אוהב.

אני מבינה אותך וזה מה שהופך ומשנה את הכל.

כמה שאני יודעת שאני שווה יותר ושאני יכולה להשיג יותר,

הפעם אני מבינה כמה טעיתי, כמה פגעתי והכאבתי, ואני מבינה גם שזה המקום שלך להחליט.

קצת קשה לי לכתוב.

אפילו אם זה פה ולא תראה את זה

זה עדיין כואב

וכל מה שעולה לי לראש אחרי הימים האלו

בהם חשבתי וחשבתי כל כך הרבה

זה שאני אוהבת.

ושכמו שאמרתי לך, זה לא יעבור.

אני יודעת שזה לא הסוף לגמרי,

אני לא אוכל להמשיך מבלי לנסות להתנצל

אבל בנתיים אני חייבת לתת לך את הזמן להרגע,

לתת לכעס להשכח כי אצלך זה קורה מהר.

ואפילו אם לא נחזור ולא נהיה שוב,

אני חייבת לבקש את הסליחה הזאת.

אני אוהבת.

ואני בסדר. באמת שבסדר.

אתמול בלילה היה אחד הלילות ההזויים...

אבל לפני כן, עדכון סטטוס קצר (?!)

כנדרש המחשבות לא עוזבות אותי מאז אותו יום.

המשיכה הזאת שוברת אותי כל כמה זמן וכך גם המחשבות של איך עדיף לסבול, איתו או בלעדיו. החלטה עדיין לא הגיעה ואני מכריחה את עצמי לנסות, אני חייבת לו ולעצמי, לכל הפחות, לנסות.

אני שונאת ומתעבת להרגיש באוויר וכך זה עכשיו, כי כל עוד הלא לא היה לא אמיתי, אלא פשוט לא עכשיו, אני אחכה. ומי יודע אם ומתי הלא יהפוך לכן...?! אף אחד. אה כן, אם זה לא היה ברור ומובן, החזרתי את הסרט בו אני לא רוצה קשר עכשיו בלה בלה בלה, או ליתר דיוק, אני לא רוצה קשר עכשיו אבל אני רוצה אותו.

בנתיים אנחנו מדברים כל יום, מתראים פעם-פעמיים בשבוע. אולי צריך להפחית, לא אולי, צריך להפחית. לאט לאט...

אני לא שוכחת את ה"אל תעלמי" שלו. לא יכולה לשכוח, איך הוא אמר את זה, מתי הוא אמר את זה ואת הכאב שהיה במילים האלו. אני חייבת לנסות.

ובנתיים תסכולים יועברו לפה או לחברות המסכנות שלי. אז עמכם הסליחה... >_<

את היומיים הקרובים אני מבלה לבד בבית :) ההורים והאחים נסעו לנופש. אז אתמול לאון, לוני (!), תמי וטל היו אצלי... ערב הזוי לחלוטין של אלכוהול ואנשים לא קשורים אחד לשני מתקשרים... היה הזוי ונחמט (והקאתי בשירותים פעמיים, לא סתם אני שונאת וודקה). ואפילו הצלחתי לא לחשוב יותר מדיי על דברים שלא צריך, שזה נחמד. ורם שלח הודעה אחרי חודשים אתמול, מה שהיה תזמון נהדר... ו.. ו... .ו... זהו? אהה! קיבלתי "אישור" מתמי עליו, אמרה שהוא חמוד :)

עכשיו אני תקועה קצת, אין לי שעורי בית למחר וזה ממש ממש ממש רע. בעיקר בהתחשב בעובדה שהמורה כבר התעצבן עליי בשעור שעבר... נראה לי שבנתיים אכין את הלוח השראה... אולי זה יפיל איזה אסימון בחלל של הראש לי...

חג שמח!!

6 שנים לצמחונות :)