אלייך,

אני לא רוצה לדבר איתך יותר, לא רוצה להתקשר שוב או לבוא אלייך.

אתה המקום הבטוח שלי, המקום הכי נוח שקיים כרגע בעולם בשבילי אבל זאת אשליה, זה צריך להפסק.

זה הכי כואב כשהאדם שאומר לך את המילים הכי יפות יכול להתהפך ולדבר אליך מגעיל.

לא קיללת, נכון, ואמרת דברים שהפריעו לך וזה בסדר ולגיטימי לחלוטין.

אבל אפשר גם לדבר, אפשר גם לשים את האדם שמולך, שאתה כביכול אוהב, לפנייך, לראות אותו גם כשהוא עושה משהו לא נעים או מפריע. 

אתה יכול לפגוע כל כך מהר שזה כבר לא הגיוני, ולא כי אמרת את זה אבל איך שהגבת ואיך שמשכת את התשובות שלי ואיך שגם ככה המצב ביננו בעייתי ואחרי הריב של השבוע האחרון.

אתה טוב כל כך בלהתחנף ולאהוב, איך אתה תוקע את החיצים האלה כל כך טוב גם כן?!

זהו, אני לא מתקשרת יותר, אני אשאר לבד לחלוטין, אעזוב את כל החברים שלי אם כולם יתנהגו ככה.

אני חזקה יותר והכי חלשה שיש, אבל אני יודעת שלא כולם יהיו כאלה, יש כמה שישארו טובים אליי, כמה שמכירים אותי מספיק טוב ויודעים להתחשב תמיד. 

לא יודעת איך אני אשרוד בלעדייך, זה אבסורד שאני כל כך רוצה להיות איתך בחיי למרות שבכל הפעמים האחרונות שנפגשנו, בכל התקופה האחרונה, 

אני רק מרגישה יותר ויותר גרוע מלהיות איתך, כאילו זה ממש עושה אותי חולה.

אני יודעת למה זה, אני יודעת שאני חולמת על ימים אחרים שהיו לנו, על השלווה ההיא שהיתה לי כשהייתי איתך לא משנה איפה מתי ואיך, 

אני חושבת שהשלווה הזאת לא קיימת איתך יותר, וזה בסדר כי אני גרמתי לזה.

אבל אני חייבת לשחרר.

נכנסת לתקופת מבחנים ויהיה קשה ללמוד אם זה לא אצלך אבל אחרי הערב יש לי הרגשה שבין כה וכה אני לא רצויה אצלך.

ובין כה וכה אני לא רוצה. יש יותר מדיי דברים שאני צריכה להתחייב לגביהם, או לפחות עניין אחד גדול מדיי מבחינתי. 

ויותר מזה, הלב שלי כבר לא שם יותר אז אני אתן לו את האפשרות לחפש מקום אחר.

אני בסדר, באמת שכן. כבר לא במקום שהוא יכול לטלטל אותי עד כדי כך. סתם מציק (ומעליב).

שבוע טוב!

(אולי חוזרת לאכול דגים?!...)

*די*

אני בנאדם אוהב. מטבעי.

בגלל זה אני כל כך גרועה בלשנוא, אני יכולה להיות רעה לפעמים אבל לא יכולה לשנוא או לכעוס לאורך זמן, זה הורג אותי מבפנים.

אני לא חייבת לאהוב אותך "ככה" בכדי לאהוב אותך.

בהתחלה ובאמצע ולפעמים גם עכשיו זה נחמד וזה היה כייף שלא הכרתי מעולם. 

אבל זה לא שווה את המועקה שהולכת איתי אחר כך, זה לא שווה את ההרגשה הזאת שזה לא זה, שזה לא אמור להיות.

אני שם בשבילך. אוהבת ואמשיך לאהוב תמיד.

זה ההבדל והתיאום ביננו, כשאנחנו מגיעים ל-לאהוב זה לתמיד, רק שלך לוקח הרבה יותר זמן להגיע לשם.

אני צריכה אותך בחיי ואני צריכה שתצטרך אותי, אבל לא ככה.

אני רוצה להיות בחתונה שלך אבל לא בחופה איתך,

אני רוצה לשחק עם הילדים שלך אבל כבר לא עם שלנו.

זה לא מסתדר אבל עם כל זה אני לא רוצה לוותר עליך לחלוטין.

חשבתי שאתה יודע את כל זה, שאתה מבין, אבל זה כל פעם חוזר לאותה הנקודה.

אם אתה אוהב אותי באמת (ואתה אוהב, אני יודעת שכן) אני צריכה שתלמד ותצליח להיות לידי מבלי להיות איתי,

שתלמד שאני לא שלך ואתה לא שלי.

-

קראתי עכשיו קצת מה שכתבתי במהלך השנה האחרונה, סתם כדי להתחמק מלימודים, ותיארתי לעצמי שככה זה יהיה אבל ממש ממש הכל עליו...

ואז עברתי 3 שנים אחורה וחזרתי לכאב ולבלבול ההם, כל כך מוזר לי לראות את ההבדלים בין מה שהיה שם למה שיש עכשיו, כאב קיים בשני המקרים, גם לבד בצורה כזאת או אחרת,

אבל יש משהו שמריח כל כך אחרת שזה מדהים אותי.

בזמן האחרון אני מרגישה שהכל חונק אותי מדיי

והחלטתי שכמו בפעם הראשונה בה נשבר לי הלב (או לפחות התחיל להשבר) הכי טוב זה לפרוק את המחשבות והרגשות פה

ולכתוב לו, זה ששבר לי את הלב בפעם השניה, מכתב עם הדברים שאני מרגישה. אולי יום אחד המכתב הזה גם יעבור אליו. אולי לא.

אני חושבת שהכי כואב לי זה זה שאני אוהבת אותך. עדיין. ותמיד אוהב.

וגם לי לוקח זמן לאהוב אבל איתך זה בא ככה, מבלי לשים לב אפילו, פתאום. וזה ישאר, למרות הדברים שעשית ולמרות שאתה לא קרוב ללהיות מושלם, ולמרות שפגעת הרבה יותר ממה שאתה מתאר לעצמך או שאני תיארתי שיקרה. כואב לי עלייך כי אני חושבת שאתה לא מתנהל נכון, מרגיש לי כאילו אתה לא עושה בכדי לקבל רק מחכה שזה יבוא - אם זה יצליח אז סבבה ואם לא אז זה כי זה לא אמור להצליח. ככה זה נראה, בדיעבד. כי אמרת את כל הדברים הנכונים אבל זה נראה כאילו לא עשית כלום, כאילו הרמת ידיים ברגע שהיו דברים שלא נראו לך. שלא נדבר בכלל על הדרך שיפוט שלך.

אני כבר לא יודעת מה אני חושבת על כל מה שהיה ביננו. אם זה לטובה או לרעה, רוצה להאמין שלטובה אבל זה קצת קשה לראות את זה עכשיו, עם כל התקופה הזאת שגם ככה קשה המשבר הזה לא בא בטוב (ובכל זאת, אמרו לי את זה כשרק הכרנו, שום דבר לא בא בחיים לפי הזמנה. זה נכון גם לגבי אהבה וגם לגבי שברון לב).

משגע אותי לדאוג לך, להתפלל לשלומך ולדעת שזה המצב ושהוא ישאר כך כי כזאת אני. משגע אותי לדעת שאתה לא מרגיש קמצוץ ממה שאני מרגישה, כי זה אתה ולך לוקח זמן, ואתה עברת הרבה ומספיק כדי שיקח זמן.

כואב לי. לפעמים מאוד, לפעמים קצת פחות.

זה דיי קשה להרגיש לבד אחרי ביחד שבא בהפתעה שכזאת והיה כל כך אינטנסיבי וחזק מבחינתי שהאמנתי שזה לתמיד. אולי אני באמת תמימה מדיי (טוב, לא אולי. בטוח).

התקופה הזאת הורגת אותי באיטיות אבל ככה זה אמור להיות, ועם כל הפרידה הזאת המצב לא בריא לי בכלל, חוסר האכפתיות שלי והזלזול העצמי מתגברים בזמנים האלו ואני חולמת עוד ועוד על תאונות לא נעימות.

אפילו הגוף שלי מגיב לא טוב לכל הלחץ והעבודה שהזמן הזה מביא עליי, מחסור בשינה גם כשיש זמן, כאב לב, כאבי שרירים, הכל... כאילו מתמוטט. חוזרת להרגיש כאילו אני צריכה להרים את הראש כדי לנשום כל הזמן, רק-לא-לטבוע.

כמובן שהלילות קשים יותר, ואולי זה דווקא טוב שיש כל כך הרבה עבודה כי אי אפשר לשקוע בזה לחלוטין או לפחות אי אפשר להעצים את ההרגשה אבל הלימודים האלו לא קלים בכלל (כן כן, ידעתי את זה גם קודם, אבל אי אפשר להבין כמה הזמן נזיל ומה זה אומר "אין זמן בכלל" עד שמגיעים לסיטואציה הזו, וכשמגיעים אליה זה לא נעים בכלל).

אחת המרצות שלי אמרה ששעה של אדריכל שווה ל-3 שעות במציאות וזה כל כך, כלכך (!) נכון שזה פשוט עצוב.

מחר הגשה סופית ראשונה. אני משקשקת מפחד, רועדת כבר שבוע מחוסר שינה ועודף קפאין וניקוטין. כמעט שברתי את היד הבוקר כי החלקתי (והמחשבה היתה "אולי שברתי את היד וכך אנצל מההגשה, יהי! ^_^") ואז הבנתי שזה לא כואב מספיק אז זה מקסימום נקע. הגב עושה סימנים של את-חייבת-להתאמן-או-שאני-אנקום-שוב. כאמור, כואב בלב, מאוד מאוד. התקפים כמעט כל יום ככל הנראה כי אני פדלאה ומעשנת. וכו' וכו' וכו'

יו איזה קוטרית אני.

בהצלחה לכל הנבחנים.

לילה טוב.