בזמן האחרון אני מרגישה שהכל חונק אותי מדיי
והחלטתי שכמו בפעם הראשונה בה נשבר לי הלב (או לפחות התחיל להשבר) הכי טוב זה לפרוק את המחשבות והרגשות פה
ולכתוב לו, זה ששבר לי את הלב בפעם השניה, מכתב עם הדברים שאני מרגישה. אולי יום אחד המכתב הזה גם יעבור אליו. אולי לא.
אני חושבת שהכי כואב לי זה זה שאני אוהבת אותך. עדיין. ותמיד אוהב.
וגם לי לוקח זמן לאהוב אבל איתך זה בא ככה, מבלי לשים לב אפילו, פתאום. וזה ישאר, למרות הדברים שעשית ולמרות שאתה לא קרוב ללהיות מושלם, ולמרות שפגעת הרבה יותר ממה שאתה מתאר לעצמך או שאני תיארתי שיקרה. כואב לי עלייך כי אני חושבת שאתה לא מתנהל נכון, מרגיש לי כאילו אתה לא עושה בכדי לקבל רק מחכה שזה יבוא - אם זה יצליח אז סבבה ואם לא אז זה כי זה לא אמור להצליח. ככה זה נראה, בדיעבד. כי אמרת את כל הדברים הנכונים אבל זה נראה כאילו לא עשית כלום, כאילו הרמת ידיים ברגע שהיו דברים שלא נראו לך. שלא נדבר בכלל על הדרך שיפוט שלך.
אני כבר לא יודעת מה אני חושבת על כל מה שהיה ביננו. אם זה לטובה או לרעה, רוצה להאמין שלטובה אבל זה קצת קשה לראות את זה עכשיו, עם כל התקופה הזאת שגם ככה קשה המשבר הזה לא בא בטוב (ובכל זאת, אמרו לי את זה כשרק הכרנו, שום דבר לא בא בחיים לפי הזמנה. זה נכון גם לגבי אהבה וגם לגבי שברון לב).
משגע אותי לדאוג לך, להתפלל לשלומך ולדעת שזה המצב ושהוא ישאר כך כי כזאת אני. משגע אותי לדעת שאתה לא מרגיש קמצוץ ממה שאני מרגישה, כי זה אתה ולך לוקח זמן, ואתה עברת הרבה ומספיק כדי שיקח זמן.
כואב לי. לפעמים מאוד, לפעמים קצת פחות.
זה דיי קשה להרגיש לבד אחרי ביחד שבא בהפתעה שכזאת והיה כל כך אינטנסיבי וחזק מבחינתי שהאמנתי שזה לתמיד. אולי אני באמת תמימה מדיי (טוב, לא אולי. בטוח).
התקופה הזאת הורגת אותי באיטיות אבל ככה זה אמור להיות, ועם כל הפרידה הזאת המצב לא בריא לי בכלל, חוסר האכפתיות שלי והזלזול העצמי מתגברים בזמנים האלו ואני חולמת עוד ועוד על תאונות לא נעימות.
אפילו הגוף שלי מגיב לא טוב לכל הלחץ והעבודה שהזמן הזה מביא עליי, מחסור בשינה גם כשיש זמן, כאב לב, כאבי שרירים, הכל... כאילו מתמוטט. חוזרת להרגיש כאילו אני צריכה להרים את הראש כדי לנשום כל הזמן, רק-לא-לטבוע.
כמובן שהלילות קשים יותר, ואולי זה דווקא טוב שיש כל כך הרבה עבודה כי אי אפשר לשקוע בזה לחלוטין או לפחות אי אפשר להעצים את ההרגשה אבל הלימודים האלו לא קלים בכלל (כן כן, ידעתי את זה גם קודם, אבל אי אפשר להבין כמה הזמן נזיל ומה זה אומר "אין זמן בכלל" עד שמגיעים לסיטואציה הזו, וכשמגיעים אליה זה לא נעים בכלל).
אחת המרצות שלי אמרה ששעה של אדריכל שווה ל-3 שעות במציאות וזה כל כך, כלכך (!) נכון שזה פשוט עצוב.
מחר הגשה סופית ראשונה. אני משקשקת מפחד, רועדת כבר שבוע מחוסר שינה ועודף קפאין וניקוטין. כמעט שברתי את היד הבוקר כי החלקתי (והמחשבה היתה "אולי שברתי את היד וכך אנצל מההגשה, יהי! ^_^") ואז הבנתי שזה לא כואב מספיק אז זה מקסימום נקע. הגב עושה סימנים של את-חייבת-להתאמן-או-שאני-אנקום-שוב. כאמור, כואב בלב, מאוד מאוד. התקפים כמעט כל יום ככל הנראה כי אני פדלאה ומעשנת. וכו' וכו' וכו'
יו איזה קוטרית אני.
בהצלחה לכל הנבחנים.
לילה טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
