מישהו שיאמין ויבין את הלבד הזה,

שיעשה את שלו, בדרך שלו ועם כל האמונה.

מישהו שידאג אבל לא יותר מדיי,

שיבין כשצריך אבל יגיד אם לא.

מישהו שיהיה מאחוריי ולפני, ובעיקר לצידי.

שיחייך ויאיר את פניי עם החיוך הנדיר ההוא,

שיצחיק אבל לא יעשה את זה רק כדי להרגיע,

וגם אם כן, לפחות מבלי שאשים לב.

שיהיה מעל כל הסיגריות, הסמים והאלכוהול,

אבל יבין את הטעם שיש בהם.

מישהו שהמבט שלו יגרום ללב לפרפר,

שלא יצטרך להגיד או לבקש להפסיק

כי אני פשוט אדע.

שלא יאיים או ילך או יברח בגלל איך שאני,

יבין את מה שאני חושבת או אומרת עליי

אבל יבחר להשאר.

מישהו שלא אוכל להשפיע עליו,

שלא יקום בוקר אחד ויחליט לחיות את הכאב,

לחיות מהכאב.

מישהו שיהיה נעים לעין אבל לא מרהיב,

לא גאון אבל לא טיפש.

באמצע כזה...?

אוף, וממתי אני צריכה/רוצה/מוכנה ל...

מישהו בכלל?

מה הקשר קשר פתאום?

מנסה להתנתק קצת מהכאב, לדלג מעליו,

ביום חמישי הוא חזר שום ודפק במוחי,

נשאר ליום-יומיים כזה, אבל, בסדר, אני יודעת להתמודד.

פתאום אני מבינה שאני באמת יודעת להתמודד,

כן, עדיין כואב ואני עדיין אומרת וחושבת הכל

אבל... אם אני לא מדברת ואני באמת מדחיקה

ואם אני קצת מנותקת, עדיין מייסרת את עצמי אבל

נראה לי שפחות.

אולי עוד יהיה טוב. מי יודע...?

מה שכן, אני הכי מאמינה שכמה שיהיה לי קשה,

כמה שהעבודה עוד לפני,

עצם העובדה שבחרתי להרשם,

להחליט ולבצע... להציב אבני דרך בנהר,

אולי עוד יש לי סיכוי.

"יש לי סיכוי להנצל אני יודע..."  ??

(ובכל זאת, אני מאמינה שאני צריכה להאמין בלבד שלי)

מסקנות:

אני לא שולטת בכמויות שתיה כשמדובר באלכוהול חינם.

כשזה אלכוהול איכותי אני לא ארדם ואקיא כמו תמיד, אלא אשאר ערה, אעשה שטויות ולא אזכור כלום >_<".

אני חסרת מעצורים ואחרי כמה זמן של מחשבה החלטתי לא לכתוב על הערב ההוא פה, מכחישה ומדחיקה.

אני אותה אחת שהסמיקה מהמורה לפסיכומטרי, כן כן.

אני חייבת חייבת ללמוד. חייבת חייבת.

ואני כל כך אוהבת את האנשים ששירתתי איתם

ומתגעגעת.

חוזרת ללימודים...

*די*

אז המשבר עבר, פחות או יותר, כניראה שאני באמת צריכה לא לדבר על זה כדי שזה יחלוף... (ואלכוהול, כמובן)

יושבת מול המסך כשהכל חשוך ושקט מסביב ואני רועדת מקור תחת השמיכה,

מנסה לחשוב... מה כבר אפשר לכתוב...

הפילטיס היום ואתמול הרג אותי לחלוטין.

מדברת עם אחי, אחרי שסיים מסע של 20 ק"מ, וכואב לי הגוף איתו,אני יודעת להזהר לא להגיד כלום,

יודעת שלא הייתי מחזיקה אפילו שעה במקומו וגאה בו על שהחזיק עד עכשיו.

אבל ראבק, זה כואב!

מנסה להכריח את עצמי ללמוד, לארגן לו"ז כלשהו שיהיה מסודר,

אבל דברים מתבטלים כל הזמן ואני גם ככה נרדמת אחרי כמה עמודי אנגלית...

מוצאת את עצמי שוכבת במיטה חצאי לילות, מתהפכת ומסתובבת,

בשלב כלשהו אני תמיד נשכבת על הגב ומסתכלת בחלון... סתם ככה, בלי סיבה,

למרות שאני יודעת שאני אף פעם לא ארדם ככה,

כל יום מחדש...

תקופה חשוכה מאנשים,

מתחילה להזכר איך משתמשים בפלפון אחרי שנתיים של ניתוק חלקי,

מתחילה להזכר איך מתקשרים דרך הפלפון וכמעט ללא מראה/מגע, נזכרת גם איך לא אוהבת את זה

או לפחות אוהבת פחות. תוהה כמה זמן אנשים באמת יחזיקו פה, עוד כמה זמן נותר עד שיברחו.

זה מצחיק, כי הגעתי לשלב שאני חושבת ככה, יודעת שזה לא נכון וטעות, אומרת את זה לעצמי, אבל זה לא משנה כלום.

לפני כמה שבועות אמרתי ללאון, שילך, שיברח מהר לפני שהוא יצליח לפגוע...

אני חייבת לפחות להסתיר את הפאניקה הזו, את הביעות הזה שחי בתוכי ומנחה אותי.

אם אני לא מצליחה למחוק אותו, אז לפחות להסתיר, לנסות להתעלם... משהו.

מוצאת את עצמי חושבת על יום העצמאות ומתגעגעת, לא יודעת מה יהיה השנה.

ובאותה נשימה כל כך כמהה ומחכה להופעה שאני מרגישה שאני לא אנשום עד שאהיה באחת.

תכנונים של העתיד מתחילים להערם בחיקי.

יש את הפסיכומטרי ואז קורס מכינה ועבודה וטיול לניו זילנד (!) ואז עוד עבודה...

כמובן שהפילטיס נותר במקומו עומד ואולי אפילו אדחוס כמה שעורי סלסה

החלטתי שאולי כדי להרגיל את עצמי קצת יותר למגע,

שזה רק בריא... חוצ'מזה, בא לי לרקוד, וזה נדיר.

:) החיים ממשיכים

אולי אפילו מתחילים

וזה מפחיד אותי

אבל אני חייבת לחייך

חייבת חייבת

לגמרי לגמרי.

לילה טוב.