אירוני כמה שיום עבודה כל כך ארוך ומעייף יכול להיות כייפי רק בזכות הנסיעות הארוכות שהוא מכיל.

דברים לזכור מהיום הזה...

את העובדה שכעבור כמה דקות ברכב הוא שאל לשלומי ודאג, את זה שהוא סיפק את נושאי השיחה רוב היום כי אני לא הרגשתי טוב וכי הייתי עייפה (וגם הוא), את שירים בשבילך עם סמיילי צהוב גדול, את הבלדה על יואל משה סלומון, את זה שהוא הודה שלפחות המוזיקה של אביב יפה- גם אם הוא לא מסכים אם המילים (וזה מותר בהחלט), את זה שהוא אמר לה לא ללכת ללמוד את זה, את זה שהוא מתחשב בה מעל ומעבר ולא אומר לה לבוא בזמן הלימודים, את כל התודות וההערכה שהוא השליך עליי ואת השתיקה שלי, את ההתעקשות שלו שאני וכולם ידברו נכון, ובכלל התעקשות טיפשית על דברים קטנים שמעצבנת אבל גם מצחיקה, את השרך חזרה וכמה הוא היה עייף, את הטלפון אליה ואיך הוא בוחן אותה בלי שאפילו שמתי לב, את זה שזאת לא בעיה בי - היא באמת קשה ולא רק אני סובלת, את הצחוק שלה כשהיא שמעה שזה היה הוא

ובעיקר שאכפת לו באמת ושזה הרבה יותר ממה שאפשר לבקש.

אני עייפה, מאוד.

ובולי - מחזור זה לא קסום. זה דימום. וזה כואב.

      ל  י  ש  ו  ן

ממעמקי האסלה אני קולטת כמה שלא השתניתי

כמה שכל הזמן הזה וההתנהלות המזוייפת לא עשו שינוי

איך לא משנה למי אני אלך, ומה יגידו לי,

אחרי דקותיים, יומיים, שבועיים

הכל יחזור למצב הקיים.

אני כזאת ואין לי מה לעשות עם זה.

פשוט אין.

חבל לי שמשכתי אותה למטה איתי

חבל לי שהיא הורגת את עצמה ככה

חבל לי שהיא אפילו לא מבינה את זה.

כל כך מגיע לי למות.

רוב האנשים יראו את זה כעונש,

אבל זה הפרס היחיד שמגיע לי.

בזאת מסתיימים חיי.

מרגישה נבגדת. יותר נבגדת משאי פעם הרגשתי. כולם בגדו בי, כל מי שעולה בראשי, האנשים שהרכיבו את החיים שלי, כולם בגדו בי. הכאב שאני חשה ברגעים אלו חזק יותר מכל כאב שחשתי אי פעם, לא חשבתי שיכול להיות כל כך כואב,

לא חשבתי שאנשים יכולים לפגוע בי כל כך כבר, חושבת את עצמי חזקה, לא חזקה ולא נעליים.

חושבת שאינני סומכת על אף אחד, סמכתי עליהם מספיק, יותר מדיי. על כולם.

הבלוג הזה חשוף לעיניי כולם כבר שנים, כל מי שאי פעם היה חשוב, אולי אפילו עדיין חשוב, כולם קוראים פה.

כבר שנים שחיי פרושים על פניי כולם פה, כל הנקודות הקשות, כל הנפילות, הכל, כולם ידעו ומילאו פיהם מים.

לא מאמינה שדבר כזה היה יכול לקרות, עדיין לא קולטת.

שבירה. שבירה בעצמה שלא חשתי מעולם. שבירה ממנה כבר אין דרך חזרה. עד עתה האמנתי שאני לא נותנת לעצמי לחיות, מרגע זה חיי הם לא חיים עוד. מרגע זה אין יותר סיבות לחיות. כלום לא שווה את הכאב הזה, זה כבר לא אגואיזם, הם האגואיסטים. ברגע שהם זילזלו בי, ברגע שהדו פרצופיות החלה. חיוכים במפגשים, כל שבוע, לעיתים כל יום, ראיתי אותם, יצאנו, צחקנו, אולי אפילו נהנינו. אולי אפילו נהניתי. והם... כל הזמן הזה הם ידעו עליי הכל. את כל הסודות את כל הסבל שתקוע פה בפנים, הם קראו. גמעו מילה אחר מילה. צחקו לי בפנים.

הסכין הזאת סיימה את חיי, הסכינים האלו, אחד על כל אדם שהיה פה, שעקב אחריי מבלי לבקש, מבלי שאדע, הם אלו שהביאו אותי לשבירה הגדולה מכולן.

אני לא מרשה לכם לבכות. אין לכם זכות!

אתם הבאתם את זה עליי, אתם גרמתם לזה. לא אכפת לי כמה האשמה עליכם, לא אכפת לי מכלום עוד, כמו שלכם לא אכפת ממני שנים.

פגעתי, אני יודעת שפגעתי, אבל שום דבר לא מתרץ את מה שעשיתם. שום דבר לא יכל להיות נורא עד כדי פגיעה כזו. הרסתי אתכם? שנה, שנתיים, שלוש מחייכם נהרסו. אין בעיה. תמשיכו לחיות עכשיו. לי כבר אין חיים. אין מי שיפגע בכם עוד. הנקמה שלכם הצליחה. זה מה שזה היה? נקמה? אם כן הצלחתם. הרסתם לי את החיים בחזרה. בחלקכם האמנתי, באמת האמנתי. אהבתי אתכם כל כך. לא עוד. אין לי מקום לזה יותר. הלב שלי התכווץ באיטיות אבל הכיווץ לא מספיק. הלב שלי ידום וזה הסוף.

"the worst emotion that could ever be felt was not sorrow, or guilt, or physical egony, but the pain of hating the person you loved most in the world"

כל כך הרבה פעמים כתבתי את המשפט הזה פה, בכל פעם הרגשתי כך אך מעולם לא כמו היום.

את. את היית החיים שלי. ליבי היה בידייך וליבך בשלי. מי הרשה לך לגנוב אותו כך שוב? מי? אתה... עלייך אין בכלל מה להגיד. בעצם על כולכם אין. בגדתם בי! בגדתם בדרך הכי נלוזה ורשעית שהיתה יכולה להיות. חדרתם לתוכי באכזריות, לפרטיות שלי, לראש ולמחשבות שלי. במשך שנים.

"זהו הזמן, זה היום, זה הרגע החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים" כל כך הרבה זמן ביליתי בציפייה לחופש הזה. רק עבורכם נשארתי פה, גרמתם לי להאמין שזה מה שאתם רוצים. לא עוד. היום הגיע, זהו הרגע.

ואתה, היחיד שנשאר פה, שהיה פה כי קראתי לו, כי רציתי אותו פה. אני מצטערת על מה שתעבור עכשיו. אני מצטערת כי אני באמת אוהבת אותך, היחיד שנשאר לי. אני מצטערת שלא אוכל להחזיק מעמד בשבילך. שלא אוכל להשאר פה איתך (די לבכות! מטומטמת! די!). אני מצטערת על איך שהייתי היום, הפרידה לא הקלה עליי אבל הייתי חייבת לעשות את זה. תמשיך בחייך כאילו הם מעולם לא הייתי פה. אני לא שווה את הכאב. אני לא שווה את הדמעות. תדע שאני עוברת למקום אחר, מקום בו יהיה לי טוב.

אין יותר גהנום מפה. ואתה הריי יודע שאני לא מאמינה בגהנום, העולם, החיים, הביאו אותי להאמין בו.

עד עכשיו דימיינתי, ראיתי את המוות בכל דרכיו האפשריות, חישבתי, חקרתי, בדקתי.

משעשע, זה התפקיד שלי... לחקור.

אז הנה, עכשיו הגענו למבחן האמיתי. עד כמה אני טובה במקצועי, עד כמה המחקר היה מעמיק והמסקנות היו נכונות. עוד כמה דקות... עוד כמה דקות והכל יגמר. ולא את לא תבכי, הדמעות לעולם לא יעלו בעינייך. את הרעידות האלו את לא יכולה למנוע.

זהו. עוד מעט הם ילכו והכל יהיה קל יותר, כשהם יחזרו לא אהיה עוד. עוד כמה דקות והכל יגמר...

מקווה שעניינתי אתכם, שלפחות הכתיבה שלי היתה מספיק טובה בכדי לשעשע אתכם. שהחדירה הזו לא היתה סתם.

*די*

אז כמו שאפשר לראות לא נעלמתי.

הפוסט הזה אמיתי בחלקו ואני חכמה מספיק בכדי לדעת טוב יותר.

חיללו את הבלוג,

הרגו אותי דרכו ופגעו בי

שקלתי אפשרויות רבות

ובסוף החלטתי שאף אחד לא שווה את זה

אני עדיין פה,

חיה ובועטת, נלחמת.

מבחינתי הבלוג טוהר

גורמים עוינים כאלו ואחרים

כאלו שלא יקשיבו לבקשותי בין כה וכה

ולא יטרחו לשמור על כבודי ופרטיותי

מוזמנים למצוא את החיים האבודים שלהם.

לי אתם כבר לא נוגעים ולפגוע בי אינכם יכולים.

ותודו שחוצ'מזה זה פוסט ממש טוב ^_^