בזמן האחרון אני חושבת המון... מוצאת את עצמי יושבת בחנות וחושבת, אם זה על לאון, אם זה על ברטי או סתם בכללי... חושבת...

הרבה פעמים זה מגיע לכל מיני דברים שאני מרגישה שאני צריכה לכתוב פה אבל תמיד כשאני מול המחשב זה מרגיש לא נכון.

בכל אופן, הזמן האחרון נמתח לי כמו מסטיק. אני עייפה כל הזמן ומתוסכלת מאוד בגלל הלימודים, לא בטוחה שזה מה שאני צריכה ללמוד, ואני לא יודעת אם זה מתוך פחד-לחץ-דאגה בלבד או שיש לזה בסיס ואני גם לא באמת יכולה להחליט... דיברתי על זה היום עם שחר וההחלטה היתה מה שידעתי מראש, אני אלמד, מקסימום אחרי שנה אחליט שלא מתאים... אז פורשים. לא קרה כלום.

היום ברטי השתחררה. הייתי שם שעות, לא יודעת איך לנחם אותה (לא, היא לא רצתה להשתחרר, ממש לא רצתה)... כולה יפייפיה ובעלת נוכחות ומצד שני נראית לי קטנה כל כך, זקוקה להגנה... \: דיברתי איתה והבאתי לה מתנה וברכה עם תמונות וסיפורים מהתחילת השירות ועד לפני חודש. בערב היא התקשרה, אמרה שזה ממש מושקע ויפה והכל היה במקום וכו'... סיכמנו שנפגש מחר והיא מתחילה להבין שזה כניראה באמת לטובה, כבר היו לה כמה ראיונות עבודה במקומות מגניבים וככל הנראה בעוד חודש-חודשיים היא תחזור למסלול, בנתיים היא תשתכר/תאכל גלידה כדי להתאבל... >_<". אני אוהבת אותה כל כך.

איתו הכל שונה והכל אותו דבר... משחקים מעצבנים וחוקים מעצבנים אפילו יותר. הוא יוצא עם מישהי... וזה לא משנה לי יותר מדיי, באמת, באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שהכל לטובה וכניראה שגם ככה לא נסתדר (אם אחרי 3 שעות הצלחנו לעשות כל כך הרבה בלגן ולא להבין אחד את השניה בכלל אז קשר?!...). אבל הוא נעלם וזה מעצבן - ביקשת ממני לא להעלם, אז לאן אתה הולך??

אבל שיהיה, החלטות שלו או שככה זה יצא או whatever. אני רק יודעת שלא ראיתי אותו יותר מחודש ובנתיים זה לא נראה כמו משהו שישתנה...

אם בבנים עסקינן, התחלתי ממש לחבב את ב' מהמכינה. כשרוני ממש ולמרות כל הגראס וההודו שיש לו בראש, יש בו משהו... מעבר. בשעור האחרון היינו ממש מעט תלמידים אז דיברתי איתו ממש וזה הרגיש טוב. אני אוהבת את זה שאנשים נפתחים בפניי, אפילו שזה הוא והוא הכי פתוח ומדבר על הכל... מן פטיש אידיוטי כזה, מרגיש לי שאני חשובה כשמישהו בא ומספר לי משהו עמוק...

אולי אני באמת צריכה להיות פסיכולוגית (ואז יאסרו אותי על הפיכת מטופלים לפסיכים כמוני...).

לילה טוב (בברכת-אולי-הלילה-אשן-באמת)

*די*

אני חושבת שכשאני מסתכלת אחורה

היו מעט מאוד רגעים של אושר בחיים שלי

רגעים כאלו, שהחיוך לא יכל להמחק לי מהפנים גם אם התאמצתי.

השבוע היה רגע כזה...

כשיצאתי מהכיתה ההיא, אחרי שעה וחצי,

פשוט לא יכולתי שלא להרגיש טוב

לא יכולתי שלא לחייך...

גורם לי להבין כמה זה היה יכול לעשות לי טוב להיות שם

אבל עם כל הכאב, הצבא הוא לא מסעדה שאפשר לבחור,

מי שאוהב סיני הולך לאכול סיני,

מי שבא לו איטלקי יבחר באוכל איטלקי...

קיבלתי תפקיד שמתאים לי שלא כמו אחרים.

ונהניתי ואני נהנית, מהעבודה ומהאנשים,

ואני לא מצטערת.

אני רק יודעת, הייתי יכולה לתרום לעצמי יותר שם.

-

עוד רגע של אושר שעולה בראשי כרגע היה בכיתה י',

הופעה ראשונה של אביב גפן.

הופעה אינטימית כל כך מדהימה ואני,

עם כל התמימות של כיתה י'...

החיוך לא ירד שבוע.

גם בפעם הראשונה שתרמתי דם הייתי ככה,

אנרגטית ומאושרת מהתרומה הזאת שרציתי לעשות המון זמן

אני צריכה ללכת לתרום אחרי הבדיקות שם שאעשה...

לא תרמתי כבר איזה חצי שנה וזה לא בסדר

(אחרי הצבא יהיה קשה יותר למצוא הזדמנויות).

אני משערת שכשהייתי עם האקס זה גם היה ככה בהתחלה

ותקופות עם שלומי עשו לי הרבה הרבה טוב,

ודברים שמני אמר (שאני אלופה בהכל ומיני השווצות גאות בי) ...

זהו? אני חושבת שכן.

כמובן שכשאני מציירת ומחמיאים לי אני בשמיים...

סתם באלי לספר על השעור... שלא אשכח.

לילהטוב, שבוע טוב.

ואני שואלת, איך?? איך זה שזה כבר עבר?

אז כן, היה חופש והיה נחמט והיה גם קצת פחות נחמט

אבל אני לא קולטת לאן נעלם לי השבוע האחרון,

אם מישהו מוצא אותו, אני מבקשת להחזיר אותו לבעליו (הלא הם- אני.)

באמת, בכל לשון של בקשה, אני כבר זקנה וכל שבוע משמעותי בגילי

>_<"

כן, טוב... בוא נראה, מה כבר עשיתי...

אז היתה הפגישה ההיא אצל אייל, שהעסיקה את הראש שלי הרבה בתחילת השבוע

נראה לי שהגעתי למסקנה שאני פשוט אגיד שאני לא יודעת כמה אני רוצה את זה

וזה למה אני לא יכולה ולא מצליחה לנסות לחשוב על פתרון.

מצחיק שבדיוק סיפרתי לו על שלומי, איך שאין כבר חיבוקים עם שלומי,

כמה שאני מתגעגעת אל החיבוקים האלו... ושזה לא קיים יותר, לא איתו ולא עם אף אחד

נראה לי שזה מה שהפיל את הפור מבחינת ההחלטות והתובנות של אייל,

כי אני מתגעגעת למה שאני מונעת מעצמי

וכמה שאני שומרת דיסטנס עם העולם אני יותר כמהה לרגש.

בכל אופן, אחרי הפגישה עם אייל הלכתי לפיזיותרפיה

והייתי מאוד עייפה כי לא ממש ישנתי בכל הלילות לפני כן

וכמובן, כאב לי הגב

אז אחרי שסיימתי את התרגילים הפיזיותרפיסט נתן לי לנוח קצת

ונרדמתי ><" (10 דקות).

אחרי התנומה חזרתי הביתה, התארגנתי ויצאתי עם בדודה שלי לקולנוע

שם גילינו שמשפחת סימפסון ירד מהמסכים,

הסתובבנו קצת בקניון (מצאתי מתנת שחרור לחברה)

וחזרנו לביתי, פה ראינו את הסרט (נחמט אבל לא הייתי מהללת אותו כמו אחרים).

ישבנו קצת מול הטלויזיה ואחרי כן הסעתי אותה חזרה לביתה.

כשחזרתי הלכתי לאסוף את בל ממסיבת יומולדת של חברה

והיא ישנה אצלי.

כמובן, לקח לי שעות להרדם והתעוררתי לפניה אבל

אני כבר רגילה...

דרך אגב, זה היה יום שלישי.

ביום רביעי דיי התבטלתי, אכלתי את עצמי בנושא שלומי

באי ידיעה אם להתקשר אליו או לא, אם להפגש איתו או לא

ובחוסר רצון משווא לכל קשר איתו (נו קשה לי, אני מתוסבכת as you know)

בחמישי עשיתי כלום בבוקר

בערב יצאתי עם תמי לבית קפה

ואחר כך נפגשתי עם שלומי

היה נחמד לשם שינוי.

התגעגעתי אליו, התגעגעתי להרגשה הזאת, לכייף שיכול להיות איתו...

בשישי בערב הלכתי עם בולי לפארק,

ישבנו ודיברנו, מצברוח דיי מזופת בכלליות...

בלילה הלכתי לתמי (טל נטשה אותנו לטובת יומולדת של חברה)

ישבנו אצלה עם עוגיות, בירות וסרט

ובסוף דיברנו עד 5:00 >_<" שכחתי איך זה לחזור הביתה כשיש אור בחוץ

(אני צריכה לעשות את זה יותר.)

היום ישנתי רוב היום...

עשיתי שטות (שלא תוזכר לעולם!!!) במחשב ובולי (האביר שלא יזכיר את השטות לעולם ^_^) בא להציל אותי

והאכלתי אותו בעוגיות מגעילות שהכנתי. היה מצחיק, ויש הוכחות לכך שאפשר לשרוד אותן אז... מי רוצה עוגיות??

מסתבר שאני מורידה פורנו בלי לשים לב וגיליתי (מה שכבר ידעתי) שפורנו מגעיל (תובנות עולם ממש)

המממ... וזהו.

מחר צבא, מחר סמ"ל, מחר הקצינה שלי רשמית עוברת לתחום אחר, מחר דר משתחררת, מחר פיזיותרפיה,

מחרתיים שמירה, אחרי כן שחרור של חברה אחרת מהצבא ושות'...

ועכשיו גיליתי שבתקווה אקבל מחר את כל העונות האחרונות של בנות גילמור ואוכל להפסיק להוריד פורנו

ווהו! :) שבוע טוב שיהיה (אה, כן, ותציצו בשעון-ספירה-אחורה השני שלי ... הממ... כן... זה מתקרב מדיי!)

*די*